19 ביולי. היום יום הולדת.

נוחתים. שדה קטן וסימפטי.

ארבעתנו נכנסים למונית לאחר שהתברר שהמזוודות של יורמי נשארו בפרנקפורט. Shit.

הנהג איש מבוגר, מדבר באנגלית עילגת.

נחמד. מנסה להסביר על האתרים שבדרך. למקם אותנו.

אני שם לב, שלא כמו ברוב גרמניה, המרצדס קצת ישנה. החלונות מופעלים עדיין עם ידית. ממאפייני ברלין המזרחית, אני מאמין.

במשך הנסיעה, יורמי חושב שהוא נזכר במקומות שראה באותו יום וחצי כשבא לצפות בגמר האחרון המפורסם.

אנחנו צוחקים, מבסוטים, קצת על חשבון הנהג האיטי.

אני מבחין משמאלי באנדרטה לחללי השואה. שלא כהרגלי (גרמנופיל שכמוני), החלטתי להתעלל בנהג ושאלתי אותו מה זה בצד ימין?

That's from the Hitler time, אמר במבטא גרמני כבד. אי נוחות קלה שררה במונית. שתיקה של כמה שניות. התחת זז במקום ואז התחילו הספקולציות והסרקזם על עברו ואהדתו לתנועה.

התחלנו להבין שהיא ענקית, הברלין הזאת.

הגענו למלון, Radisson SAS, כמעט חצות. מרכז העניינים של ברלין המזרחית לשעבר. לאחר ששמנו את המזוודות והתאווררנו קצת, יצאנו "לקרוע" את העיר. מרכז הבילויים שמאחורי המלון היה די מסכן ודליל באנשים, ובאווירה זאת נפלה עלינו העייפות של כל היום. הלכנו לישון.

בוקר. נפוחים משינה עמוקה בחדרים חשוכים ולאחר ארוחת בוקר מלאת כל טוב (הרבה בריאות, הרבה כולסטרול, המון סוגי לחם וכו) יצאנו מהמלון וללא יותר מידי תוכניות פנינו שמאלה.

בשלב מסוים מצאנו עצמנו באזור הרובע היהודי. מקום מדהים. חצרות. חנויות. מסעדות ובתי קפה. פשוט מרגש מיופי.

מבט מלמעלה על החצרות (גוגל)

חצר פנימית

ועוד אחת

הרבה כאלה ביום. הפעם באחת החצרות.

שם, באחת החצרות, נכנסנו לחנות שכולה אימפלמנטציות של האיש הירוק והאיש האדום מהרמזורים. מסתבר שלאחר איחוד העיר היה מאבק קשה של המזרחיים ברשויות, לא להחליף את הדמויות ברמזורים שלהם, בכדי שתישאר איזה אוטנטיות מהמזרח לשעבר. כמה שזה נשמע מוזר, זה באמת היה מאבק. בסופו המזרחיים ניצחו, והיום בעוד חוצים כבישים בברלין, הדמות ברמזור מנציחה ומסמנת את האזור המזרחי לשעבר.

האיש מהרמזור

יש לי אהבה לנעליים. יש לי סגידה לנעליים תוצרת גרמניה בשם Trippen. באותו רובע מצאנו גם חנות שלהם. האמת... המקום נראה בעצם יותר כמו גלריה לעיצוב נעליים. התרגשתי מעצם היותי במקדש של הנעליים שלי. לא קניתי. 250 יורו לזוג שאהבתי (מטומטם אמרתי לעצמי במטוס. עד עכשיו אני בחסך).

אוכל הינו אחד מתענוגות החיים (אולי השני ברשימה). נורא רצינו לשתף את איריס ויורמי בכישרון הקולינרי הגרמני. אף פעם לא נפלנו במסעדה בגרמניה. אני לא יודע למה, אולי בגלל שכל כך רצינו, ארוחות הערב לא היו משהו משהו. חבל. הגרמנים יודעים לאכול.

נקניקיה ברלינאית. אתר חובה.

לקראת סוף יום (אחרי מוזיאון  Pergamon, שער ברנדנבורג, מעבר מול השגרירות הרוסית המפוארת וכו) ישבנו לפאוזה קטנה בקפה איינשטין שברחוב Unter den Linden. הרחוב מאוד רחב - סגנון קומוניסטי בומבסטי. אני שם לב שעל הצומת בצד הנגדי סוכנות של חברת התעופה הרוסית Aeroflot. אחרי יומיים של הליכה וחשיפה לעיר שחוברה לה יחדיו, מזרח ומערב, עוני ועושר, דיכוי ואושר, תרבות...נאציזם...קומוניזם....מערב, הדברים מתחילים לבעבע בבטן. העיניים נעצמות ואני מדמיין את הצומת לפני 1989, לפני נפילת החומה. אנשים אפורים, נראים עניים וקצת כפופים, חולפים להם בצעד מהיר, ללא מבטים מיותרים ימינה ושמאלה, הרבה משטרה חשאית וגם לא. מכוניות הטרבי המפורסמות (קניתי אחת צעצוע למשרד) מקרטעות על הכבישים.......והעיניים שוב נפתחות ללגימה של קפה קר והשפע בהתגלמותו, הא(ע)ושר המערבי שוב נחשף בפני.

איזה ניגודים. מה עברה העיר הזאת, מה כבר לא ראו הבניינים העתיקים שבה.

מסתכל על האנשים שמסתובבים ברחובות. מי מערבי? מי מזרחי לשעבר? מה הוא או היא עברו פה, איזה צלקות נשארו.

מבלבל. מסקרן בטירוף. ממגנט (אותי), אפילו מרשים.

אני לא יכול להשתחרר מהתחושות. בדרך לשדה אני מצהיר שאני חייב לחזור.

את הסרט "חיים של אחרים" ראיתי רק אחרי. הוא היה טוב מאוד, אבל כנראה לא הצליח להרשים אותי כמו את חברי ולו רק בגלל הביקור שכל כך השאיר את רישומו עלי, בעיר הזאת שאין לה סוף. ברלין.