היי, התגעגעתי, ובאתי. עבר עליי שבוע רווי סערות נפש, הרגשתי כלואה בתוך איזה דוקומנטרי של "הרפקאותיה של במאית צעירה בעיר הגדולה", נלחמתי בשיני הפלדה האימתניים של מכונה קפיטליסטית, התרגשתי ממחווה לא צפויה ליומולדת והספקתי להתאכזב טרם היומולדת (הקרב ובא), חוויתי 2 שברוני לב (מקצועי וסוג-של רומנטי), ועדיין מוצאת את עצמי חסרת מוצא לגבי עתידי. אבל מכל הכאב הזה, ויש לא מעט אנשים שיודעים שהסיבה האמיתית לגשמים של היממה האחרונה היא פשוט הבעת סימפטיה של אלי הגשם כלפיי, (אני בכיתי והשמיים בכו איתי) דבר אחד בטוח, שאין דבר יותר טוב מאשר החברים שלי. לא שוקולד, לא סושי,לא מין, אפילו לא מייק פאטון וסושי יחד יכולים להשתוות לחברים שלי. אלה, חבריי היקרים עזרו לי להתרומם מחדש אחרי שבאתי הרגשתי הכי אבודה מאי פעם, הזכירו לי את שהדברים הטובים באמת בחיים הם הזולים ביותר, חוץ מנעליים.נעליים זה עסק יקר.
הרבה דברים הביאו למפלתי, בנוסף לכל הגורמים שהזכרתי לעיל, שהרי כל אחד מהם בנפרד הוא עילה בפני עצמה לחיתוך ורידים עצבני (אמרה ילדה האימו הקטנה שבתוכי), אך השלוות נפש שזכיתי לה לאחר מכן, הגיעה מהבנה אחרת לגמרי, והיא שאני היעל נחום היחידה שאני שקיימת, ובתור מי שאני, לא משנה כמה ינסו להוריד אותי, להקטין אותי (אל תתפסו אותי במילה, אני מסכימה לגמרי שיקחו ממני איזה 3-4 ק"ג מיותרים), אני אחת מתוך אחת, ולכן שלמה, וזה עדיף על כלום, ובטוח שעדיף על זונדה באף בבי"ח בלינסון, אז החלטתי להמשיך בשלי, יהיה אשר יהיה, וגם אם אצטרך להתרפס עוד הרבה בשביל הסרט הזה וכדי להבין מה אעשה שאהיה גדולה.... אני אעשה את זה, וכמו שאמר אחד הגדולים בתולדות המוזיקה אי פעם, אעשה זאת בדרך שלי ומי יודע אולי אעשה את זה גם טוב.
בזמן שלקח לי לתת לכל התובנות הנפלאות האלה להציץ אותי, יצא לי לשבת מתחת לפוך ולצפות בעונה העשירית של סדרת נעורי המוקדמת- בברלי הילס 90210 (שהרי כשגדלתי היא הוחלפה בדוסון קריק כמובן). עונה זו לא שודרה כמו קודמיה בהוט, אלא ביס (שלא היה לי) וזה היה טרם עידן הטלוויזיה באינרנט אז סוג של ויתרתי, אך באדיבות הוט VOD התברכתי בהזדמנות שנייה לצפות בה. והם עכשיו בגיל שלי, מנסים להבין כל אחד מה יעשו כגדולים. זה מעניין, מצד אחד רואים אבולוציה מטורפת של השפה הטלוויזיונית, לפני עידן הHD HDD וכל הדפנישן'ס למיניהם. תמיד אחרי השיר פתיחה יש דקה וחצי של תמונות בברלי הילסיות ערוכות בזו אחר זו עם שיר מאותה תקופה שמתאים במהותו בנושא הפרק. אחרי שנותנים לצורה לשקוע ומבינים שבסה"כ הכל כבר נאמר על הקושי של לחיות בעיר של היפים והמליינים- סמים (נראה לי שאשכרה כל סם שמוגדר כמסוכן קיבל פרק או כמה)אלכוהול, כמעט כל הקאסט הנשי נאנס, הריון, מין, אי הבנות שנוצרות על ידי מין, איידס, אי הבנות שנוצרו על ידי ציתות של חלק משיחה על מין, כולם שכבו עם כולם (חוץ מדילן עם דונה הכבר לא בתולה) אנשים שחזרו מהמתים, מתים שחזרו מהחיים, עב"מים, ארנבות שנאכלו על ידי כלבים... בקיצור, הכל כבר נאמר, אז למה להמשיך? מהסיבה הפשוטה, שלא משנה מה יכתבו בעלילה, דילן מקיי עדיין עושה לי את זה... מצאתי את זה לא ייאומן, ויש לדעתי אחד כזה בכל סדרה המכוונת לקהל נשי גדול- דמות גברית אחת שנכתבה בדיוק, בדיוק כפי שהיינו רוצות... וזה לא יעזור כמה חתיכים מסוקסים יכניסו לסדרה, דילן מקיי יש רק אחד (כי ב"הכי גאים שיש" יש את בריאן). ושם מצאתי את תשובתי לפחות לאחד משברוני הלב שלי, אני יצאתי מהשוק,(off market) אני שומרת את עצמי ללוק פרי!
ולעניין אחר לגמרי, 2 סרטים שעשו לי את זה השבוע, ואחד שלגמרי לא... רוחות חג המולד- רוברט זימקיס, שהביא לנו בעבר את פורסט גאמפ ובחזרה לעתיד, הביא אותה בסרט אנימציה בתלת מימד מדהים. כאמור זו אדפטציה (עיבוד) לסיפור קלאסי של דיקנס, עם סיפור מרגש עם משל, עשוי במדויק, שפה קולנועית מרשימה, סאונד בדיוק כפי שצריך, והתלת מימד בסרט הזה נותן נופח חדש לגמרי לסרט, לגמרי לא לילדים, זה אשכרה מפחיד בחלק מהמקומות אבל אנושי ומרגש לא פחות. תענוג, לגמרי שווה את התוספת 10 שקלים למשקפיים. נהנתי לראות את האנשים יוצאים מהסרט מחוייכים ורגועים, נטולי אשמה ומפוכחים יותר כי סוף סוף לא הלכו לסרט עשוי גידופים חסרי טעם, באמת הצלחה מרשימה בהחלט. ברוכים הבאים לזומבלינד-טוב אז מהפוסטר לא התרשמתי, וגם לא מקריאת התקציר, אבל הסרט רק יצא בחמישי וכל הסופש האולמות היו מפוצצים ברמות, חשבתי שאולי ראוי לתת לזה הזדמנות ולו בגלל אביגיל ברסלין המקסימה (זאתי נו, גברת מיס סאנשיין) , מסתבר שזה סרט זבל מצוייין ומצחיק עם אין ספור בדיחות אינטרטקסטואליות והרבה הרבה יריות בבלגן. מצאתי שם את ג'סי סטון ששחקה בין היתר בבית השפנפנות (עוד סרט זבל שנהנתי ממנו עד מאוד) והייתה מצחיקה מגניבה ולוהטת, וודי הרלסון לא אכזב, והופעת אורח של ביל מארי בתור עצמו... בקיצור, אם אתם במצב רוח של בירה (או כמה) וסרט. זה לגמרי הסרט המתאים לאוירה.
קירות- הסרט הישראלי, של הבמאי דני לרנר.... האמת שהיו לי ציפיות, ימים קפואים אכן הצליח ליצור אצלי ציפיות לסרט מגניב נוסף, אבל כמו הכתוביות באנגלית לשם עברי.... למרות כל הלוקיישנים התל אביביים, הרגיש לי כמו אמריקה דחוסה. סרט וונאבי אמריקאי בתוך סרט ישראלי, וחבל. כי אמנם הדמויות כן לגמרי מתקיימות בתוך מציאות ישראלית קשה, עדיין העלילה והאקשן לדעתי מפספסים את המאגר נושאים לא מטופלים בסרט, ותקועים בתוך סרט שבהתחלה מסקרן, אחרי זה לגמרי יבש, ואז 20 דקות אחרונות של ארשן צפוי למדי. לא יודעת, יצאתי עם תחושת החמצה. מה שכן, שפטתי את נינט לא נכון, הבחורה אכן שחקנית!
צפייה בסרטים אמנם לא מקדמת את הסרט שלי לשומקום, אבל לפחות מחזקת את תקוותי שאמנם הכל נאמר אבל עדיין יש דרכים שבהם לא הלכו, ניסו, צלמו, ערכו, אהבו, אכזבו, ערבבו משקאות. ומשם אני ממשיכה לצעוד, לא רק בקולנוע, אלא בכלל. יכול להיות שלא כל אחד בוחר לצעוד כמוני, ויכול להיות שלא כולם היו בוחרים את דרכיי, אבל זו דרכי, ובסוף... אגיע ליעדי. (לוק פרי, כן?)
|