אני חושבת שזה קשור לבחירה וגם לאשליה שבחירה היא היתרון שיש להוקירו יותר מכל דבר אחר בחיים. הסביבה התרבותית, התת-הכרתית שלנו וזו שאנו שואפים אליה מבוססת בדיוק על זה. כשאנחנו מדליקים את הטלויזיה או הולכים לבית המרקחת, יש לנו אינספור אפשרויות של שמפו, משחות שיניים, תרופות, דיאודורנטים וכל מה שאפשר להעלות על הדעת. תמיד יש תחליף. אם אתם לא רוצים לשלם את מחיר המותג, יש תחליף. איכשהו, בחיי היום-יום שלנו, הרווים באמצעי תקשורת, אנחנו שוכחים שמה שמשווק ונמכר לנו לא בהכרח מחליף את תכונות האנוש. הקשר בין אושר לבחירה נבחן במחקר הנקרא " צרת הבחירה" של בארי שוורץ. הוא טוען, "ככל שמספר הבחירות שעומדות בפנינו עולה, התועלות הפסיכולוגיות שאנו מפיקים הולכות ויורדות...זה מגיע לנקודה בה בחירות רבות מדי גורמות לאומללות רבה יותר". המחבר מציין גם, "קיימת סיבה טובה להאמין שבחירה רבה מדי תורמת למגפה של אומללות המתפשטת בחברה המודרנית". http://www.biopsychiatry.com/happiness/choice.html) אני שומעת סיפורים על סצינת הברים מהלקוחות שלי. יש דמיון רב בינה לבין מה שקורה ברשת. העניין של נשים וגברים נקבע בעיקר על-ידי מראה חיצוני. מצד שני, אי אפשר לדעת ממבט חטוף אם האדם שמתחיל איתך הוא רציני או בכלל פנוי. תאריך התפוגה כל הזמן מהבהב במחשבה. אם זה לא יצליח, אז הבא בתור יצליח. ואני לגמרי בעניין של קלישאות, באמת יש הרבה דגים בים.
אבל למה שזה יהיה המניע? למה שנקודת הפתיחה לא תיהיה, אני רוצה למצוא מישהו לחלוק עמו את חיי? הפתיחות נפגעת בגלל תסמונת הבחירה האינסופית. בתוכינו אנחנו יודעים (ולפעמים שוכחים) שאין לנו יכולת לשלוט בתוצאות אלא רק בתגובה שלנו אליהן. אם הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שבילינו שעה בחברתו של אדם חדש ובסופו של דבר לא הייתה כימיה פיזית, מה הפסדנו? יצרנו קשר עם אדם נוסף וקיבלנו הזדמנות ללמוד על עצמינו. הרעיון הוא לצאת, לפגוש אנשים, להיחשף. והכי חשוב, לחפש סיבות להתחבר כי תמיד יהיו סיבות לומר לא. |