אוכל שתיה, גבר אישה/ ליאורה לייבוביץ 

מסתבר שלמצוא זוגיות בפעם הראשונה או זוגיות מושלמת בפעם השניה זו משימה לא פשוטה כלל וכלל. נדמה לפעמים כי החיפוש אחר החתן, מגיע לרמתו של החיפוש אחר תרופה למחלה חשוכת מרפא. רגע, אהבה היא לא מחלה חשוכת מרפא??  אני לא מבינה את זה, איך עד עכשיו לא הקצו לנושא תת ועדה או מזכירות בפרס נובל או מינימום פרס ישראל. איך לא הגעתי עד היום עם זה לשוודיה. 

 כמו כל חוקר טוב, אני יודעת שהדרך אל הפרס עוברת בתחנות רבות, כוללת השערות מחקר, קריאת ספרות מקצועית, ביצוע ניסויים מוצלחים יותר ומוצלחים קצת פחות..., כתיבת דוח"ות, עריכת מצגות ופרזנטציות, קבוצות מחקר,ראיונות אישיים מורכבים עם גברים ונשים, פילוחים לפי קבוצות גיל וכמובן איך אפשר לערוך ניסוי מבלי איזו קבוצת ביקורת  אליה שיבצתי גלריית זוגות מהחברים הנשואים שלי.

 מרוב ניסויים מודרניים וניסיונות  בדייטינג עדכני למציאת החצי החלטתי גם אני להגיע לפרס הנובל שלי. פצחתי בניסוי חדש למציאת המיועד. זה שלא ינטוש ברגע השיא, לא יחמוק מהמיטה באמצע הלילה, יסכים להיות שותף פעיל ולשטוף כלים כשצריך. הפעם החלטתי בעצת חלק מהמרואיינים במחקר להשתמש בכלים הישנים והטובים. דודה אחת אמרה לי כי כמו שהצבא צועד על קיבתו, גם הדרך לליבו של המיועד, עוברת באותה  הדרך בדיוק. או במילים אחרות. עזבי קריירה, שיחות נפש, ברים אפלוליים ומסיבות וסופי שבוע של סינגלס. לכי למטבח. העמידי כמה סירים על האש, הכיני ארוחה טובה ומשם, דרכו של כל דייט פוטנציאלי סוגה בשושנים. בתנאי שהכנת את המנות המתאימות. אלו שיראו כאילו לא התאמצת לרגע אחד בהכנתן ומצד שני יהיו מושקעות מאד, ישדרו אווירה של בית ואם אפשר לשדרג ולהוסיף והתוצאה תהיה ארוחת שש מנות עם קינוח, זה יהיה מושלם.  

נואשת ומרוגשת מהממצא החדש ישן, נכנסתי אל המטבח, בנונשלנטיות רבה אני ניגשת אל מדף ספרי הבישול שלי. מסירה את האבק הקל שהצטבר בהם ופונה לקריאה מסיבית של התנ"כ החדש. שם בין עילעול ומעבר בין סלטים, מרקים, מאפים, מנות פתיחה, מנות ביניים, דגים, בשרים אני מגלה עולם שלם. אני מרחיבה את הספרות המקצועית וגולשת לעשות ספרי הדרכה ומתכונים באינטרנט. פונה לפורומים מקצועיים ומתלבטת בקול רם איזו סכין לרכוש וכיצד מטגנים נכון. ורק אחרי שתכננתי את כל הארוחה על כל שש המנות המרכיבות אותה, אני חשה בטחון להתחיל בביצוע. ובכל זאת, מישהו צריך לטעום את כל האוכל הזה לפני אותו אחד, ואני מחליטה לפנק את הבת שלי בארוחת יום שישי מושקעת במיוחד. לא עוד שניצלים ופירה אלא ארוחת גורמה של ממש. מה להגיד, הניסוי הראשון בסידרה, עובר חלקית, נו טוב, כמה יכולה ילדה אחת קטנה לאכול... ואני זוכה למחמאה – "אמא, לא ידעתי שאת יודעת לבשל. וכל כך טעים".

 מחוזקת ומרוגשת מהמעמד אני לא פוסלת את המחקר. עתה רק נותר למצוא את הבחור, שיסכים אחרי הדייט השלישי לבוא לארוחת ערב. המתכונים המנצחים נרשמים, המצרכים המתאימים ממתינים ואני מוכנה.  חמושה בתובנות ובשמלה חדשה אני יוצאת לדייט הפוטנציאלי. הערב עובר נפלא. ממש כמו בסרטים, כמה דרינקים על הבר השכונתי ובסיומם אנו נפרדים בנשיקה קלה ובהבטחה לפגישה הבאה. אני לא מספיקה לעלות הביתה וכבר בסלולרי הנאמן שלי ממתינה הודעה. נהניתי מאד. מחכה למפגש הבא. החיוך, נמתח מאוזן לאוזן וחושף שיניים צחורות ומשדרג את מצב הרוח ומשחרר את המתח שהיה. אני מחכה דקה ומסמסת בתשובה. "גם אני. נדבר מחר".  למחרת, אני לא עוזבת את הסלולרי לרגע אחד לבד. שמא אפספס הודעה או לא אשים לב שהבחור צלצל. במהלכה של ישיבה אני זוכה לקבל את הסמס המיוחל. היי, מה קורה? רוצה לעשות משהו מחר בערב יחד.  החיוך המפורסם נפרש על הפנים שוב. אני קורנת ומרגישה בעננים. אני משיבה שנדבר אחר הצהריים ונתאם משהו. עסוקה עכשיו, בישיבות. אבל בעיקרון, ממש בכיף. 

 בכל אותו שבוע יצאנו כמעט מדי ערב. ביקרנו בכל האתרים האפשריים. גלידה בנמל, קפה ביפו, מסעדת שף נחשבת, סרט ואני מרגישה שזמן הניסוי מתקרב. אני מודיעה לפוטנציאל כי ביום שישי שנינו לבד בלי הילדים, אני מזמינה אותו לארוחת ערב אצלי. משהו קטן.  הפוטנציאל נענה בשמחה להזמנה. ואני , כבר בניתי את התפריט. נתחיל בגלילת חצילים ממולאת בטונה סטארקיסט משובחת עם נגיעות טחינה ירוקה ובליווי סלט ירוק, משם נעבור למנת ממולאים יצירתית, אחריה נגלוש לביף בורגניון שיוגש עם תפוחי אדמה קלויים בתנור ולידם נגיעות במיה, ונקנח בפאי תפוחים מקורמלים מעשה ידי. 

 בשישי המיועד אני קמה כבר בשש בבוקר כדי להכין את הארוחה. בצהרים אני פורשת לנוח לקראת המאורע המכונן. בשש וחצי בערב, אני עורכת את פינת האוכל לארוחה זוגית, אינטימית. כמו בסרטים. בשמונה אפס אפס, נקישות נשמעות בדלת. ג' נכנס מושיט לי מתנה צנועה שהביא. משהו קטן בשבילך, קצת לפנק אותך. העיניים בורקות ואני מזמינה אותו להכנס. זהו הניסוי מתחיל.

   ג' מתיישב בבטחה ואני מגישה את האוכל. רק בשביל המחמאות שקצרתי ממנו, אני מרגישה שזה היה שווה. אולי העצות שנתנו לי הדודות שלי, על הדרך לליבו של הגבר היו נכונות בכל זאת. והוא אומר לי, מדהים, את לא במקצוע הנכון. אולי את צריכה לפתוח קיטרינג בכלל. את פשוט מבשלת נהדר  אנחנו מסיימים את הערב, עם משקה שוקולטה חם ומתכרבלים בשמיכה. צופים בסרט פעולה עד לשעות הקטנות של הלילה.

הוא מתארגן ללכת ואז הוא מוציא מהכיס את הארנק. מניח על השולחן בסלון שטר של 200 ₪. לא נעים לי הוא אומר. לא היית צריכה לטרוח. הייתי צריך לקחת אותך למסעדה.  אנחנו מסיימים את הערב בויכוח על השטר. לקבל או לא. ובסופו של דבר הוא הולך ומשאיר אחריו את השטר ואותי עם לב שבור לגמרי. סגרתי את הדלת והדמעות שטפו את עיני. לסמס של הבוקר לא הגבתי. כך גם לשאר ההודעות שהשאיר לי.  פעם אחת גם לי מותר לסנן.