להיות נגטיב בתמונת  פילם ישנה -זה משעשע.להיות הלבן היחיד בקהל של מאות אלפי שחורים- משבש את המשחק שגדלתי עליו מילדות.מה שלא דומה לדומה   מערבל את שלוש האבנים הקטנות  השוחות מתחת לאוזן והגוף מסתחרר ומחפש קצה  חוט להשחיל  אליו  מחט של היגיון, ואני סוגר עיניים בהקלה , בהבנה שעוד הזיה קטנה  לא תזיק וכשאתפכח- המציאות שברחתי ממנה  תחזור בגדול  ובמגעיל ,ואני אשתוקק אליה כי אין אחרת -והיא עדיין  לא משתנה.התפכחתי בבעתה.אני נגטיב.אני זז כרגיל, יכול לדבר,אם כי שותק אבל הפוך.המוח מדלדל ככבל חשמל קרוע בערבות אמריקה  בקפה בגדד.(תמונה מליבריה)

זה לא עניין של צבע. חורף קשה בשיא חרמון- השלג יורד בכעס  כי נמאס לו ולוקח עמו ערפל סמיך  לחימום והם מוחקים שקערורית נעימה שהייתה  אך אתמול עמק יפה ירוק, ממוקם-אצבעון וחצי מתחת לכתף ההר.  ואין עמוד חשמל ואין כחול למעלה או למטה לייחוס, והמוח מתפרק משעמום והכול לבן ואני נבלע בחור שיכול להיות גם שחור אבל מתעקש להיות   לבן   ואיך יוצאים מהכאן  הזה מהבולען  כי העקבות כבר נמחקו והשלג תוקף בחיוך חסר שיניים ונגמרו הכיוונים.אין שמאל וימין ואחור וקדימה ואם עומדים ואם נעים בסבובים  מתכסים כאחד הסלעים שהיו כאן רק אתמול ונעלמו לנצח.ואולי זה בכלל לא רע.

בניסיון למחוק את עצמי  דחפתי נוזלים ואבקות ודפקתי   כל דלת  שהסכימה להיפתח לפני בשלוש בלילה.המרחק ביני לביני הבורח הצטמצם ועמדתי להיפגש  איתי כמו בסצנה האחרונה של מערבון ספגטי.אלא ששם נדלקים האורות- בסוף.

זה קרה בבריסל, במועדון טכנו ענק. וריהוט מברזל  לא עודד אצלי  שפיות יתר. הרוקדים נראו כנוסעים בזמן לתקופת האבן-והאש הדועכת  בעיניים הזכירה לי את ליל יום הזיכרון בהר הרצל .המשקאות ששפכתי פנימה, על פי מכון וייצמן והטבלה המחזורית ,  יצרו ריאקציה הדומה להמלחת קרפיון יהודי. וספיחת דמו קיוויתי תמחק  את האדום המלבלב ותאלכימו ללבן של טלית על גוויה  .

נכנסתי לשירותים והראי הכפול בחוץ ובתוכי הורה- האני מחוק אבל תודעתו בהירה.

המשמעות הייתה לראות את עצמך מת בלי למות .ואם המוות נשלל ממך הלך עליך  המוצא האחרון.נתתי צעקה ענקית חייתית וחייתי.

לא אהבתי את עצמי ולא שנאתי אותו.לא יכולתי לגור בתוכו. והוא נדבק אלי ולא עזב.

היום אנחנו הולכים יחד לטיול בשבילים מדושאים ואומרים שלום בנימוס כחלחל  לגולגלות המרקדות על חוטים בסרט סיני והבמאי לוחש להם-קאט.ואז אני מתרכב בתמונה בפילם המודפס  - ושם אני דייר מוגן.