ימי הקיץ חמים כמו כבשן. שמעתי את סבתא פעם אומרת שזה כמו קרמטוריום. קרמטוריום? איפה שזה לא יהיה ידעתי שהיא לא רוצה להיות שם. גם אני. אבל אני פה.

השכונה ריקה. אין ציפור מצייצת. הרוח חופרת שבילים קטנים בצמרות העצים בשדרת הרחוב. אין חתולים או כלבים. אין רדיו שמגרגר מרחוק. אף צעד לא נוקש במדרכת. רק אני. בחום הזה. לבד בחוץ.

הבתים נעולים ונראים ריקים מנפש חיה. הייתה מלחמה נוראית ורק אני נשארתי. דייב קטום האצבע נפל במטבח וכוס המשקה התנפצה לרצפה ופיזרה קוביות קרח שמזמן כבר אינן. אלברט ורוזיקה פפרנה וודאי נפלו על המרבד העבה חבוקים חיבוק אחרון של חיבה, ברגליים יחפות. התבשיל שהכינה לשבת מתבשל לאין סוף, חורך את דפנות הסיר וממלא בריח את אפם שלא נושם עוד דבר.

שקט. השקט הזה. שערות משי קטנים נצרבות על ידי הרזות. אני עוברת בין השיחים ששולחים אלי ענפי תחנונים למגעו של האדם האחרון עלי אדמות. אני חולצת עלה מאימו ומשליכה לרצפה. יש על השיח פרחים אדומים וגדולים. במרכזם יש אפון קטן שאם מוציאים אותו שלם אפשר להדביק אותו על קצה האף. מוצאת ומדביקה. אני האדם האחרון.

מגיעה עד לקצה מגרש המשחקים. מזיזה עם מקל ארגזים ישנים ועיתונים צהובים. אין ניצולים. זה רק אני. רצה במהירות בשדרה בעיניים מורמות. השמש שקודחת בינות לעלים מסחררת את ראשי. אני נופלת. האדמה רכה, אבקתית ומקבלת אותי. אחרונה והכל.

אני מתגלגלת. מצפה את עצמי באבקת הגנה. הבגדים נהרסו. השיער מחוספס. הישרדות. אין ברירה. ממששת את האף. האף החדש עם מסנן הבקטריות עוד שם. חייבים להגיע לים. שם מין הסתם התכנסו ובאו ניצולים, אם ישנם.

אני הולכת לים. חם. רגלי היחפות צורבות. אני אמיצה. אני שורדת. בים אני רואה גופת אדם לראשונה. הם שרועים על החוף. עצומי עיניים. ללא תנועה. עורם מאדים בשמש. אני נכנסת למים עם כל הבגדים. טובלת את עצמי ופותחת עיניים מתחת למים. הים מלא בדגיגונים. אני צוחקת ומים נכנסים לי לאף. אני עולה ברוב קצף לפני המים ומשתעלת את שארית האפוקליפסה.

איש מנומנם מביט אלי מהחוף. אני מחייכת לו שהכל בסדר. אני רצה הביתה.

אמא מסתכלת עלי מעבר לשער. שיערה סתור משנת הצהריים וסימני הכרית חרצו בלחייה ערוצי נחלים רגועים. היא מחייכת אלי בחיבה. לכי תתרחצי פושקעלה. עוד מעט אוכל.