לולא ראיתי זאת במו עיני, הייתי מתקשה להאמין. סוסה שדופת עצמות ומכוסה בבוץ נזנחה בידי בעליה באישון לילה. אותו בן בליעל קשר אותה בחבל לשער חוות הסוסים של עמותת "עזר לסוס", וכך היא עמדה שם עד הבוקר וחיכתה לאשה ששמה יצא למרחוק כמצילת סוסים.

"זה קורה לעתים קרובות מאוד, כמעט מדי שבוע," אמרה לי יפית ששון, מנהלת החווה כשהיא פותחת את השער ומוליכה את הסוסה אל השוקת וערימת החציר. זה היה יום שבו קבעתי עם יפית שתיקח אותי לסיור היכרות בשטח אחרי שהצעתי להתנדב לעמותה. הבעתי את תמיהתי על נטישת הסוסים. זה לא נתפס בעיני. חשבתי על הקשר העמוק שנוצר עם בעל חיים שגדל אצלך. האם אין זה דומה למצב שבו ייקח אדם את הילד שלו ויניח אותו על סף דלתן של רשויות הרווחה? "זה לאו דווקא מעיד על כך שהאדם לא אוהב את הסוס. יש כרגע מצב שלאנשים אין כסף. להחזיק סוס זה יקר. יכול להיות שאין יותר כסף להוציא על האוכל של הסוס. אני חושבת שאני יודעת מי השאיר את הסוסה הזאת. ייתכן שלא היתה לו ברירה. הוא יודע שאצלי היא תקבל אוכל ותשמין. יכול להיות שהוא אפילו יבוא לקחת אותה בשלב מאוחר יותר."

"ולא תיקחי ממנו כסף לפחות על הכלכלה שלה?" יפית מסתכלת בי במבט ספקני. המחויבות שלה לרווחת הסוסים לא תלויה בכסף. אני מבינה אותה, גם אני כזאת. בכל פעם שהייתי רואה ברחוב סוס מסכן שסוחב עגלה, נראה כבר חצי מת, מוכה בשוט בידי עגלון רע לב, רציתי מייד להוציא אותו מידיו והרגשתי חוסר אונים שאני לא יכולה לעשות את זה. לא היה לי לא את הכסף ולא את המקום. לימים, כשנתקלתי באינטרנט בסיפורה של יפית והצלת הסוסים (כתבה של שלומית צור ממקומון כפר סבא), רציתי להתנדב, לתרום ולעזור לה.

הגעתי ביום בהיר, בלי להודיע מראש, מוכנה ומזומנה לנקות חרה של סוסים. הרי למטרה זו קניתי במיוחד מגפי גומי. מהר מאוד זיהיתי שניקוי חרה של סוסים היא לאו דווקא המשימה המתבקשת ממני. הגעתי בדיוק בנקודת זמן שבה יפית נאבקת על הישרדות, על מציאת משאבים לבעיה גדלה והולכת: איך למצוא כסף להאכיל את הסוסים. כרגע היא במצב שהיא לא יכולה לראות מעבר לעתיד המיידי, מעבר ליום המחר.

בשלב הראשון שהחל לפני ארבע שנים בערך, היא התנהלה בלי שצפתה מראש שהמחויבות שלה להצלת הסוסים תלך ותעמיק, היא הוציאה עליהם את כל כספה הפרטי. ככה. באימפולסיביות. כששמעה על סוס שמתעללים בו, היא פשוט חילצה אותו מבעליו, לפעמים בעזרת צער בעלי חיים, לפעמים בשליפת שטרות במזומן, בכל דרך. כשהכסף שלה נגמר, החליטה להקים עמותה. עמותת "עזר לסוס" קיימת כבר שנה. בשנה זו הדברים התגלגלו מנס לנס והחווה משכה אליה חבורה של נערים מדהימים. כל אחד מהם אימץ סוס, והם משקיעים את שעות הפנאי שלהם אחרי שעות בית הספר בטיפול בסוסים. הטיפול בסוסים שונה במיקוד שלו מרכיבה טיפולית, שהרי הסוסים הם הם הפוקוס והחווה נועדה להצלתם ושיקומם. ובכל זאת יש קווי דמיון רבים לתחום ההולך ומתרחב של טיפול באמצעות בעלי חיים. כאשר אתה עוזר לשקם סוס, אתה עובר תהליך שיקום בעצמך, יש לך הזדמנות לטפל בחלקים הפצועים שלך. כל כך הרבה יתרונות מושגים בכך: העצמה, פיתוח אחריות, חמלה כלפי סבל, הקשר הרגשי העמוק שנוצר בין הסוס למטפל בו. זהו פלא אמיתי לראות את הנערים שמצאו את ייעודם ב"תנועת הנוער" שהקימו לעצמם.

את יפית הם מעריצים. את המחויבות הטוטאלית שלה לסוסים, את העובדה שפתחה את חוותה וביתה בפניהם והתחושה שהעזרה שהם נותנים לה זוכה לכבוד וההערכה. קשה לדייק בתיאורה של יפית וקשה עוד יותר לתייג אותה. על אף היותה קטנת ממדים היא נראית חזקה ומלאת מרץ. חייה של מנהלת חוות הצלה לסוסים אינם פשוטים. בנוסף לשישים הסוסים המצויים כרגע בשתי חוות, כשאחת מהן היא מקום מגוריה, יש לה שני ילדים בגיל בית ספר. היום שלה מתחיל בארבע בבוקר, האכלת הסוסים באספסת. לפני הקפיצה לחווה מספר שתיים, היא מכינה את הילדים לבית ספר. כל אותו זמן מתרחש בטלפון הסלולרי משא ומתן עם ספקי המזון המגיע בכמויות, עם מובילי הסוסים, נוצרים בארטרים עם בעלי אורוות פרטיות או מתקבל דיווח על סוס שזקוק לעזרה. יש סוסים שיגיעו במצב שאינו מאפשר לרכב עליהם יותר והם יישארו בחווה עד יומם האחרון. בהגיעם לגמלאות הם ייהנו ממרחב תנועה ושפע חציר. יפית מעניקה אהבה גם לוונדי, סוסה שנולדה עם פגמים ברגלים וידוע שהיא לעולם לא תתפתח, ולחמור היחיד שנמצא בחווה שהוא בעל שלוש רגלים. את הרביעית קטעו בשל נמק קשה. כל חייה של יפית סובבים סביב בעלי החיים האציליים הללו שנתנו שירות לאדם והוא לא גמל להם בכבוד המגיע להם. כמובן שהיא לקחה על עצמה פרויקט שהיא לא תיארה לעצמה עד כמה הוא יתרחב בממדיו. על אף העזרה הפיזית והתמיכה המורלית שהיא מקבלת מזוג חברים, קיקי ויוסי, מאחיה ומהמתנדבים,  ברור לעין שהדבר שהיא הכי זקוקה לו הוא תמיכה כלכלית. מה לעשות שהשיעור של האידיאליסטים בעולם עובר דרך ההתמודדויות הפיננסיות, והן קשות.  

סיפור היחסים שבין האדם לבין הסוס אינו מתחיל מאתמול. לא נעים לי לספר לכם, אבל העדויות הראשונות מגיעות מהתקופה הפרה-היסטורית, לפני 30 אלף שנה, זמן שבו האדם טעם את כל מה שנקרה בדרכו, ולכן הסוס שימש לו כמקור מזון. בשלב מאוחר יותר ניסה האדם לעשן כל דבר, וכך נוצר איש המרלבורו. אבל זה סיפור אחר... ביות הסוס החל ב-4,000 לפני הספירה בערך, והשתמשו בו במשק החקלאי לעבודה וגם חליבת סוסות היתה מקובלת. ממצאים ארכיאולוגים הראו שקרוב לתקופה זו החל האדם לרכב על הסוס. רואים זאת לפי סימני שחיקה ממתגים שהתגלו על שיני סוסים בחפירות אלו.האדם רתם את הסוס לשירותו כדי לספק את צרכיו המרובים: להתניידות, לעבודה, למלחמה, לספורט ותחרויות. הוא סחר וספסר בו, אילף אותו לכניעה וצייתנות, ובדרך כלל, כשלא הביא לו יותר תועלת, הוא נפטר ממנו בצורה שמיחזרה את בשרו למאכל או לדבק.

השימוש בסוס ככלי תחבורה הסתיים רק במאה העשרים. בתקופה מסוימת נוצרה סביב הסוסים הילה רומנטית, אולי בזכות סרטים אמריקאיים על אינדיאנים וקאובויים וסדרות כמו "בוננזה", אך היחס לסוסים כאל רכוש, מצרך, מותג, סמל סטאטוס, נשאר כשהיה. כפי שיפית אמרה לי: "בעולם הסוסים יש הרבה אינטרסים. אנשים לא מוכנים להאכיל סוסים בלי שאפשר יהיה לנצל אותם למשהו." מדרגה שפלה יותר היא התעללות בסוסים, יחס גרוע, הרעבה ואלימות כלפיהם. בין אם מתוך בורות, חמדנות או רוע, איך שאני רואה את זה, במשך אלפי שנים נוצר חוב קרמתי גדול של האדם לסוס. ביג טיים.

אני מאמינה שבאחריותנו לרפא את הסבל שמתייצב לנו מול העיניים ודורש את תשומת לבנו. למרחב של כל אדם מגיע יצור חי שזקוק לו ונוגע לליבו. לכל אדם קורה משהו שמעיר את החמלה שבתוכו. זה רוצה לעזור לילדים, ואחרת - לנשים במצוקה, לקשישים, לרעבים, לפליטים או לחסרי בית. אנחנו מקבלים המון מתוך הנתינה לאחר. זו היתה אינטואיציה מבורכת שגרמה לאחיה של יפית להביא לה סייח במתנה כשהיתה באבל כבד על מות אביה ממחלת הסרטן. כפי שהיא מספרת, הסייח שהיה בן חמישה חודשים, היה מצוי במצב של תת תזונה, בהדרגה ועם המון אהבה הצליחה יפית לשקם את הסייח וגילתה שהסוס הוא בעל חיים טוב ורגיש שמחזיר הרבה אהבה. היא החליטה לאמץ סוס נוסף, אך כשהלכה לבחור סוס פגשה שני סוסים שעברו התעללות קשה מאוד. הם היו רזים, פצועים, מפוחדים. היא לא יכלה שלא לאמץ את שניהם. היו אלה סוסי עגלות – אחד מהם עיוור בעין אחת. היא שכרה עבורם תאי פנסיון בחווה במרכז ושם הם השתקמו, עברו אילוף והפכו להיות החברים הכי טובים שלה.

ארבע שנים עברו מאז. בזכות הסוסים מצאה יפית טעם חדש לחייה. הרבה אנשים בסביבתה הסתכלו עליה כעל משוגעת, שמקריבה, כביכול, כל כך הרבה למען רווחת הסוסים שלה. היו תקופות שאף הלכה לעבוד בניקיון כדי שיהיה להם מה לאכול. האמת ניתנת להיאמר שהיא אכן משוגעת לדבר אחד: הסוסים הם בלי ספק בראש מעייניה. עבר הרהור בראשי: מעניין אם היא גם אֵם מסורה כל כך לילדים שלה, דניאל (בת 14) ובן (בן 7). לשמחתי גיליתי שכן. עם כל המחיר שהם כנראה משלמים על כך שחייהם צפופים מרוב סוסים ואנשים, על כך שהם גרים בבית שכור, צנוע שממוקם במרכזה של חווה עם ארומה של זבל סוסים. למרות זאת, הם עושים רושם של ילדים שמחים.

נקודה מעניינת: ליפית אין צורך לרכב על הסוסים. וגם עם תחושה זאת אני מזדהה. לא מובן לי מאליו שמתיישבים על חברים... מה גם שהם גבוהים כל כך. ייתכן שבהמשך אנסה להתגבר על פחד הגבהים הזה. עוד נראה.

כאמור, התאספו אצל יפית עוד ועוד סוסים, והדבר הצריך אותה לעבור לשטח חקלאי שיש בו שטח של כמה עשרות דונמים. זמן לא רב לאחר מכן, היתה צריכה לשכור חווה נוספת. ישנם פה ושם בארץ מקומות נוספים שמצילים סוסים, אך כמות הסוסים הנזקקים מתרבה כל הזמן. שלא נדבר על כך שיש מקומות שרואים בהרדמת הסוסים פתרון לבעיית הצפיפות, דבר שיפית והעמותה לא מקבלים אותו. אם הסוס לא סובל, אין שום הצדקה להמית אותו.

מקרה היה שיפית קיבלה שיחת טלפון מגורם בבית החולים הווטרינרי בבית דגן שסיפר לה על סייחה עם רגל שבורה, שננטשה בבית החולים על ידי הבעלים מכיוון שהם  לא רצו לשלם את עלות הניתוח הגבוהה והשאירו אותה לגורלה בבית החולים. במקרים כאלה בעבר, הנטייה היתה להרדים. היא לא חשבה פעמיים ושילמה 8,000 שקל עבור הניתוח. הסייחה התאוששה יפה מהניתוח. "היא לא תוכל לשמש כסוסת מירוצים," דבר זה ידוע ליפית היטב, כמובן, "אבל היא סוסה מקסימה. היא משחקת עם סוסים אחרים, היא נושמת, היא אוכלת, לא מגיע לה לחיות?"

אחרי שיקומם, מנסה יפית למצוא להם בתים חדשים. להרבה מהם מצאה חוות ששמחו לאמץ אותם. לעתים הסוסים מתאימים לרכיבה טיפולית, יש גם כאלה שהחלמתם מוצלחת כל כך שהם מופנים לאילוף שאחריו הם מתאימים לרכיבה. דרך אתר האינטרנט שבנה מישהו תמורת אימוץ סוס, מציעה העמותה אפשרות לאמץ סוס באופן וירטואלי. זוהי תמיכה של 500 שקלים בשיקומו של סוס מסוים. אפשרות נוספת היא להצטרף לידידי העמותה, על ידי תרומה או עבודה בהתנדבות. יפית חושבת איך לצ'פר את הידידים מדי פעם בטיול כיף או פיקניק בטבע. ניתן לראות הרבה מאוד מבקרים בסוף השבוע שבאים להבריש את הסוסים או ללטף אותם. ילדים, עם כל היראה שלהם מול החיות הענקיות, חשים חיבור חיובי עם הסוסים ויודעים שהם לא יפגעו בהם לרעה.

יפית עמלה קשה כדי להחזיר לסוסים אמון בבני אדם. לא פעם ולא פעמיים בילתה את כל הלילה באורווה לצדו של סוס שזה עתה הגיע, פצוע וסובל מכאבים, כשהיא מחבקת אותו. בעלי החיים הגדולים הללו מוצאים חום בחיקה של יפית והם מצדם גומלים בהכרת תודה ומשיבים לה אהבה.

אתגר לא פשוט עומד כרגע בפני יפית והעמותה, והוא נובע מכך שמספרם של הסוסים עלה והצרכים גדלו. המשרד לאיכות הסביבה ייוועד לגבי נתינת מענק לעמותה רק בעוד מספר שבועות, כשימלאו לעמותה שנתיים. כך על פי חוק. יפית שמשלמת שכר דירה מאוד גבוה, מחפשת באופן דחוף מקום זול יותר בשרון או לחילופין, תרומות כספיות ועבודה התנדבותית של בעלי מקצוע שיאפשרו לה לארגן מחדש את החווה השנייה כך שתוכל להציע גם פנסיון לסוסים מבחוץ ושיעורי רכיבה למתחילים. 

אפשר ליצור קשר עם יפית בטל. 052-2337530

להיכנס לאתר העמותה: http://horsesupport.webs.com/

או ליצור קשר במייל:Horsesupport1@gmail.com