חייבת לצאת מהבית ובמקום יושבת כאן ומפזזת על מקלדת עייפה.

אז זה יהיה קצר קצר ואולי גם כרגיל  יתווסף לזה מנגנון השמדה עצמית ברגע זה או אחר.

אבל אני כותבת.

רק בכדי לומר

שלעיתים אני נדהמת מעצמי

איך הגעתי לאן שהגעתי

רק כי

רק כי

אני נאהבת כבר שנים ומישהו שנושא אותי על כפיים, גם כשאני כבר לא יכולה לשאת את עצמי, בנה לי קרקע בטוחה ופוריה ואמר לי ללא הרף: "גלית אני מאמין בך, גלית יש לך כישרון צרוף, גלית את מדהימה אותי".

ואתמול, פתאום לאחר שהפסקתי לשאול למה ואיך, הבנתי איפה היתה חסרה הקרקע  והאמונה בתקופה שאמורה היתה להיות המזינה בחיי.

אז לא נוברת שם עוד ולא נוברת שם כלל ולכן כשהתיזכורת מגיעה, היא כואבת ומשפילה.

הם אוהבים אותי כל כך....אבל אף פעם לא באמת עצרו לשאול: "מי את גלית? מה יש בתוכך?" ופתאום נאלצתי להסתפק בהמון הסואן, כי לי פשוט לא היה המון בלא סואן.

אני יודעת שעוד שניה אתחרט, אני מכירה את הפה הגדול, את האצבעות המהירות מדי ואת הראש הקודח, אז אני פשוט העלם לי מכאן ואומר לכם, תודה שאתם מאמינים בי.

ולמישהו שיאמר שאפסיק כבר לפלרטט איתכם, אומר בחזרה: זה הכל פרט לפלירטוט....אני מקסימום מפלרטטת עם עצמי...אחרי כל כך הרבה זמן פשוט מגיע לי לעזאזל....

לקחתי.

בוקר טוב