מצטערת שאני מתייחסת שוב ושוב למדיניות ההתנחלות המואצת של ישראל בגדה המערבית, כולל בירושלים המזרחית, אך הנושא ממש בוער בעצמותי.

עמירה הס כותבת הבוקר, בין היתר:

"האם המתנחלים, שמתכתשים עם רשויות החוק והסדר, לא יודעים שעבירות שביצעו חבריהם - מאיומים גזעניים, דרך חסימות כבישים, עבור בכריתת עצים סיטונאית, הצתות והכאת פלסטינים וכלה ברצח פלסטינים - לא נחקרו, או שנסלחו ונשכחו בקריצה?

לו ממשלות ישראל היו מעוניינות לחסום בזמן את הגולם שיצרו, הן לא היו מנצלות בציניות את הסכם אוסלו, כדי להאיץ את הבנייה בהתנחלויות ולפתות בהטבותיהן עוד ועוד ישראלים.

יצחק רבין היה מפנה את מתנחלי חברון וקרית ארבע אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה (מישהו זוכר? א.הו). ממשלתו והממשלות שלאחריו לא היו חונקות את בית לחם בכביש המנהרות ובהתנחלות אפרת, שמתארכת ומתפתלת כנחש. הן היו מכינות את הציבור לתרחיש צודק של החזרת כל המתנחלים הביתה, ומתנצלת על שהדיחו אותם לדבר עבירה.

אבל ב- 1993 החמצנו הזדמנות חד-פעמית להתפתח כישות שתכליתה אינה התפשטות טריטואלית על חשבון העם האחר, שהיה מוכן לוויתורים כואבים מאוד בשביל עצמאותו ובשביל השלום.

פספסנו הזדמנות לסלק את מעשה הנישול של 1948 מהכרומוזונים המוסדיים והמנטלים של מדינתנו.

דווקא בצל המו"מ המדיני, ישראל בחרה במדיניות של התנחלות מואצת בגדה המערבית, כולל בירושלים המזרחית, שאת תושביה הפלסטינים היא מגרשת מבתיהם בשיטת שונות.

כך מותחת ישראל קו ישיר בין קרית שמונה לבית אל, בין ת"א לגבעת זאב.

היא הפכה את כולנו למתנחלים.