בימים האחרונים הבנתי משהו על עצמי.

למרות שכל החיים תמיד חיפשתי אהבה ותמיד רציתי נורא להתאהב, היום אני מבינה שאני שונאת להתאהב.

זה מחליש אותי, זה גורם לי לאיבוד שליטה.

אני לא אוהבת לא להיות בשליטה על החיים שלי.

זה כאילו אני לא אחראית על עצמי. אני שונאת את זה. אני שונאת לחיות בחוסר וודאות כזו.

ה"פרפרים" האלה בבטן שמדברים עליהם כאילו הם משהו טוב – הם בעצם כאבי בטן שגורמים לי לרוץ יותר מידי לשירותים. כאבי בטן שגורמים לי להתפתל וגורמים לי לחוסר שקט ולחוסר תאבון. אני שונאת את זה!

השינויים הבלתי מוסברים במצב הרוח שכולם תלויים בבנאדם אחד – לא יכולה לסבול את זה! התחושה הזו גורמת לי להרגיש נחותה.

גם כשהוא (מושא אהבתי) גורם לי אושר – אח"כ יש את הירידה באדרנלין ואני פשוט חוטפת בחילה רק מהמחשבה על זה.

ומעל לכל – יש את כאב הלב. גם אם זה לא נגמר, תמיד יש כאבי לב. למה הוא לא התקשר? למה הוא לא שלח לי מייל? למה הוא לא אמר ככה או למה הוא כן אמר אחרת? כל האנרגיה המבוזבזת הזאת... בשביל מה זה טוב?!