היום החלטתי לקחת לעצמי יום חופש מבחירה.כי הרי כל אחד מאיתנו ,זקוק מדי פעם לצאת ל-אי בודד ,להביט לעומקי נפשו,לברור במעשיו מתוך בחינה של אהבת העשייה,מה עשיתי,היכן טעיתי ומה עלי לעשות כדי לגרום לעצמי-מחר טוב יותר.במיחד בסוג עיסוקי שעניינו האדם ונפש האדם.והתגלגל לידי ספר מקסים על-סוד הטיפול בנפש ברוח היהדות.ורוב הספר עניינו הענווה והצניעות כדרך חיים .לפתע באמצע הספר,מתגלה בפני סיפור על-ר שמחה בונים מפשיסחא-הלא הוא אבי סב סבי זצ"ל.האגדה מספרת על ר שמחה,בי היה נושא עליו שני"קוויטלים"הלא הם באידיש-פתקים.על אחד מהם נכתב-אנוכי עפר ואפר...ועל השני נכתב-למעני נברא העולם,ומספרת האגדה כי כשרבי שמחה חש כי הוא שרוי במצב של התעלות הגאווה וצורך בהכנעת ה-אני,היה מוציא וקורא את הפתק הראשון.וכאשר רצה להודותןלהביע הערכתו למתת החיים,מייד הוציא וקרא את הפתק ה-שני.ונזכרתי באימרת ר נחמן מנדל מקוצק-ה"אני"הוא גנב במסתור.הענווה ,הצניעות ופשטות דרכנו מובילים אותנו להארה הרוחנית ולגילויינו את מהות תמצית ומטרת חיינו האמיתיים,כמו למה יועדנו לשמש ולשרת בחיינו אלו.כפי שכתב המיסטיקן רומי-"...שישים שנה נטיתי לשכוח,כל דקה אך אף לא לשנייה,לא חדלה הזרימה הזאת לעברי,כי איני ראוי לדבר....כיום אני מבין,כי אני הוא האורח,שעליו דיברו אנשי המיסתורין,אני משמיע את הנגינה החיה הזאת,למען מארחי.הכל למען מארחי". |