בעקבות התכתבות מעניינת עם אחת מחברותי כאן החלטתי להביא בפניכם את הקטע הבא מאת מאיר אריאל
בדידות הגרגר ופירור שלא מהעולם הזה/מאיר אריאל
אלוהים אמר לאברהם אבינו יש לך בן משרה. הכוכבים אמרו לאברהם אין לך בן. ואברהם ושרה זקנים באים בימים. אברהם האמין לאלוהים ויחשבה לו לצדקה. ואכן היה לו בן. משרה. האם רימו אותו הכוכבים? לימים אמר אלוהים לאברהם ... העלהו לי לעולה. האם אמת דברו הכוכבים? ואיך משרה ייקרא לו זרע אם הוא מעלה את יצחק? ואברהם חוצה שוב את ידיעתו הוודאית וניסיונו הגדול. כמה אומץ צריך בשביל להאמין. והלוא אמונה נותנת אומץ לעשות צעד בטוח. כי הידיעה הוודאית ביותר היא תמיד חלקית בלתי מספקת וכל תשובה, כדברי עגנון מולידה שאלה חדשה. לפי כך על מנת שיעשה אדם צעד בטוח הוא צריך להשלים חוסרים לידיעתו הוודאית – החלקית – הבעייתית הניזונה מחושיו ומחשבתו המועדים לטעות בנקל – ואין לו אלא אמונה. האמונה משלימה חוסרים של ביטחון עצמי ונוסכת אומץ. אברהם אבינו מלמד שצריך הרבה אומץ להאמין בשביל לקבל אומץ לעשות צעד. יש ומחשבתו של אדם סותרת את חושיו באשר לתופעה כגון שהחושים אומרים לו שהארץ עומדת והשמש נוסעת ואילו מחשבתו אומרת לו שהארץ היא הסובבת והשמש עומדת. והאדם הנדרש להכריע מקבל עליו שהכל יחסי והארץ גם עומדת בשבילנו וגם סובבת בשביל מחשבתנו. ומי יתבע את עלבון החושים המרומים? ומי יתקע לי שהמציאות המוצקה הזו אינה אחיזת עיניים אחת גדולה מרהיבה כה מוצלחת עד כי נתפסת כאמת לאמיתה אבל בעצם תפורה למידות חושינו מחשבתנו דמיוננו ורצונותינו? עצם היות מושגים כגון חיקוי, הדמייה, אשלייה, מלאכותי, מעושה, גניבת דעת, שקר, רמייה, חזיון תעתועים, התחזות, הטעייה, הולכת שולל, אחיזת עיניים, כמו, כאילו, כביכול – מחשיד את כלל כל היקום במציאות מדומה שמורכבת מהבהובים של אמיתות זמניות פושטות צורה ולובשות צורה וזה כולל אותנו בני אדם לפחות בצורתנו החיצונית ואשר רק מעידות על מושג האמת אך הן אינן אמת. האמת לאמיתה הוודאית הנצחית היא אי שם מחוץ להשגותינו מעבר למחסום חושינו הרחק הרחק מדמיוננו היותר נועז, לפני ואחרי חוקי הטבע והיקום. כלומר במקום מחוץ לשטח שיפוט היקום. מחוץ ליקום וחוקיו. קיימא חוץ יקומית. כל עוד יש מספר אפשר להחילו על כל היקום, על חלליו האין סופיים. ואם ניתן היה לתאר קיימא חוץ קיומית במונחי העולם הזה אפשר להגיד שלאדם יש פירור של קיימא חוץ יקומית. עצם היותו מתבונן, אפילו בפרט, אפילו בעצמו, זה מצב חוץ יקומי. מושגים כמו בדידות, זרות, ניכור, גלות, לא היו קיימים אלמלא היה באדם משהו חוץ, כמו ששר אבות ישורון. ומסתבר שלא רק האדם מרגיש זר בעולמו זה בטבעו הוא, גם החיה הנרדפת, העץ נעקר, העשב נרמס והגרגר גַר גֵר. בודד מאד. היה שמח לתת רסיס מעצמו בשביל להידבק בגרגר חבר. עולם נכרי מלא נכרים ונכריות מתאים למציאות מדומה. ואין לי אלא אמונה בשביל הרגשת ביתיות חלקית בשביל סיכוי להרגשת ביתיות מלאה, בשביל תחושת השלם, בשביל החופש, החירות, הדרור, השחרור, העצמאות, הקוממיות והפדות מהידיעה הוודאית ועבודת הפרך שלה, מהצינוק של חוקי הטבע. בשביל אומץ לעשות צעד. ואין לי אלא פירור של קיימא חוץ יקומית שעושה אותי זר ופותח צוהר להרגשת ביתיות שלימה. אין לי אלא אמונה בשביל להדביק את כל הגרגרים. את הגָרים הגֵרים. ואין לי אלא גֵרים ותושבים אתם עמדי, נאום ה', כי לי כל הארץ. והלואי על כולנו לעשות צדקה לאלוהים, כאברהם אבינו. |