אמרתי לו שכל הסיפורים המעניינים שלי מסתיימים בקו הצבא. כאילו לא קרה מאז שום דבר מעניין! כנראה שכשמתחילים להרוויח כסף על היומיום, מפסיקים באמת לחוות אותו. באסה. אולי גם הזקנה תהיה כייף גדול - נשב על המרפסת הקטנה של בית האבות הצפוד ונירק על העוברים ושבים כדורי נייר קטנים ונתגלגל מצחוק. כי מה יעשו אותנו? יעבירו אותנו בסיס? נישאר שבת? לא נורא, גם ארקדי נשאר. אפשר לשחק בלהחביא לו את השיניים התותבות ולראות אותו מתגרד ומנסה להיזכר - איפה, לכל הרוחות...

בצבא כתבתי את השיר האחרון. כנראה שמאז לא היה לי מה לכתוב: "יש ריח רע / בזאת אני בטוח / בדקתי בכיסים, ולא מצאתי כלום / ויש שמועות.. / עושות לי מצברוח / שנרקבה נפשי בבליל השעמום". גדול, נכון? כן, בצבא גם השעמום היה עונג צרוף, מלא השראה..

אנשים! 123 שוכני הקפה שמשום מה מגיעים לקרוא את הבליי! תפסיקו מיד להרוויח כסף על היומיום שלכם! פן תירקב נפשכם והריח לא יעלה בכם אפילו חיוך.

15 שנה אחרי, זה מה שיוצא לי: "יש ריח של שרוף / בזאת אני בטוח / הגיע חג החנוכה, כך מסתמן / אומרים אני חצוף / אומרים שהחיוך שלי מרוח / אומרים שסנטה קלאוס הוא סתם נאד שמן".