היום ביצעתי מעשה גבורה.

רקע:

יש בחור שאני מכירה שאני פוגשת מדי פעם פה בבאר שבע.

הוא לא לומד איתי והוא לא מאיזה חבר'ה קרובים.

הכרתי אותו במקרה בחתונה של אחות של חברה לפני איזה חצי שנה.

החתן היה אחיו.

בכל מקרה, באותה חתונה הכרנו ויצא לנו לדבר והוא די מצא חן בעיני כבר באותו ערב.

אמנם, עקב העובדה שזאת הייתה החתונה של אח שלו, ושהוא היה די שיכור, לא היה כלום חוץ מסתם פטפוטים.

כעבור חודש ככה, גיליתי שחברה טובה מהלימודים התחילה לצאת איתו.

היא זרקה אותו אחרי שבוע.

 מאז, אני כל פעם רואה אותו מדי פעם ככה באוניברסיטה או בפאבים פה בבאר שבע כשאני יוצאת, והוא נראה לי ממש אחלה בחור.

כל פעם אנחנו גם מפטפטים קצת ויש כימיה די טובה ועדיין הרגשתי מעוניינת.

עד עכשיו, כל פעם היה בא לי שהוא יעשה איזה צעד, אבל זה לא קרה.

המאורע: 

היום (בעצם הלילה), לפני כ-3 שעות, נתקלתי בו שוב בבר ביום הולדת של חברה מהלימודים.

דיברנו ככה איזה כמה דקות פה, ועוד איזה 10 דקות שם, ועדיין ממש הרגשתי שבא לי לצאת איתו, אבל כלום לא קרה מצידו.

באיזשהו שלב, כשהייתי צריכה ללכת, לא יודעת איך, אבל סוף סוף אזרתי את האומץ.

נורא פחדתי מדחייה. נורא פחדתי להציע לו משהו ולקבל את ה"לא". בדיוק מה שהאגו שלי צריך עכשיו זה דחייה.

אבל החלטתי, שאני לוקחת את הסיכון.

נכון, אולי הוא יגיד לא. אבל כבר די בא לי עליו מהרגע שהכרתי אותו וכל פעם שאני רואה אותו. 

וגם, יש את העניין הקטן הזה עם החברה.  

בכל מקרה, לא יודעת למה, אבל החלטתי שיאללה, אני הולכת על זה ויהי מה.

אז בסוף השיחה זרקתי לו איזה "תגיד...מה אתה אומר על לשבת על איזה בירה מתישהו"

אפילו הצלחתי להוציא משפט יחסית נורמלי. 

כבר ציפיתי ללא, רק חיכיתי שהוא יגיע.

כבר ראיתי את הסירוב המתקרב ובא ממש מול העיניים שלי.

אפילו חשבתי כבר על מה הסיבה שהוא אומר לי לא.

כבר ראיתי את עצמי מתהלכת עם פרצוף באדמה ואגו בתחת כל המשך הערב. 

איזה פחד. 

אבל במקום זה, החמוד הוציא את הטלפון ואמר שהוא ישמח ולקח את המספר שלי.

הרגשתי תחושת סיפוק אדירה.

גם אזרתי אומץ ואשכרה הצעתי את זה, מה שממש לא היה קל.

וגם, הוא החזיר לי פידבק חיובי וזרם על העניין.

ואז, הוא אפילו אמר שהוא נשאר כאן סופש חוץ ממוצש, ואני אמרתי שאני דווקא נשארת חוץ משישי, אבל לא משנה..מתי שיצא.

ז"א שהוא גם חשב ברמת הימים של מתי זה ניתן לביצוע.

המסר:

המסר מכל הסיפור הוא שלפעמים, היוזמה משתלמת.

לפעמים, גם אם פוחדים מדחייה, אולי זה שווה את המאמץ.

אולי, גם בתור בחורה, שבד"כ יותר קשה לנו ליזום, זה שווה את הסיכוי שיצא מזה משהו.

וגם אם ניקח מקרה קיצוני- נגיד מתוך כל 5 בנים שנתחיל איתם, 1 גם יהיה מעוניין- אולי זה שווה את כל ה-4 דחיות האחרות. 

קשות ככל שיהיו. 

ובמקרה הספציפי הזה, רק הזמן יגיד.  

אז עכשיו, נותרו בפניי 2 משימות:

הראשונה- לקבל אישור מהחברה.

והשנייה- לחכות לטלפון....