קמתי היום בבוקר וגיליתי שהבן זוג שלי עזב את הדירה. המזוודות שתמיד מתחת למיטה נעלמו, רוב המלתחה שלו כבר לא הייתה בארון וגם הפלזמה שלנו חסרה. התגובה הראשונית שלי היתה פאניקה מוחלטת. לרגע חשבתי ששדדו אותנו והתחלתי לקרוא לו בשמו, מתוך חשש שאולי קרה לו משהו, אחרי חמש דקות הבנתי שאין שום הגיון בהתנהגות שלי והתקשרתי לאמא שלי. כמובן שזו היתה שטות מוחלטת כי היא התחילה לצעוק עליי שעשיתי לא את המוות כל הזמן הזה ושמגיע לי, והתחילה לבכות. היא דואגת שלא יהיה לה נכדים, ובזמן השיחה אפילו ביררה לי באינטרנט אפשרויות להכנס להיריון מ תרומת זרע של בנק הזרע . רציתי ממש לנתק לה בפנים, אבל הייתי נורא צריכה לדבר עם מישהו אז נשארתי על הקו ובכיתי בשקט. באיזשהו שלב היא היתה צריכה ללכת, ואני נותרתי לבד, בלי שום ליווי אפילו לא דרך האפרכסת. התחלתי להוציא את כל המתנות שאי פעם הוא קנה לי: את ה  בגד ים של  מורנה שהוא קנה לי כשנסענו לתורכיה, את המדפסת שקנה לי לתחילת התואר הראשון, את ה קטלוג תמונות שהכין לנו במיוחד אחרי ששהינו ב סאמר סקול , ואת ה christian gifts שקיבל מאביו, ונתן לי באקט של אתאיזם. אני ממש עצובה מזה שהוא עזב. אני גם לא מבינה בדיוק למה, למרות שאני יכולה לנחש שפשוט לא הייתי הכי טוב שהוא יכל למצוא. מגיע לו יותר טוב ממני. הוא כזה מוצלח- עובד כבר כמה שנים בחברה של ניהול משברים והוא נבחר כבר שלוש פעמים לעובד המצטיין, והוא כל כך נאה ושרמנטי. כנראה היינו מה זוגות הלא מתאימים. עצוב לי.