אני מתכתב איתה ומתאפק בקושי. הילד הקטן שרוצה לפרוץ החוצה ולספר הכל נמצא על סף הדלת, כמעט בחוץ, אבל אני עוצר אותו. אין לה מושג. היא לא יכולה לדעת שכבר התכתבנו פעם, ודיברנו פעם, ונפגשנו. אנחנו מפלרטטים עכשיו, אבל כבר הייתי בדירה שלה, ידיים חובקות אותה, יורדות אל ישבן גדול ועסיסי. עמדתי מולה כשהיא יושבת על הספה ומוצצת אותי כמעט עד כלות. עלינו למעלה, למיטה, ועשינו הכל, וסיימנו כשהיא על ארבע, ואני עמוק בתוך הישבן המגרה הזה, גומר חזק, ופרוע, ועצמתי.
ועכשיו אנחנו מתכתבים, סתם, בלי כוונה להיפגש או לממש. ועליצות קטנה וילדותית ומטופשת ממלאת אותי. |