מרגיש חסום.

אני רוצה להוציא, המוח מוצף, הגוף מוצף ועדיין אני מרגיש חסום. מרגיש כאילו ריק בתוכי.

עכשיו אני מחפש את הטריגר, את מה שיניע אותי לכתוב, להוציא החוצה את מה שיושב עלי ובתוכי.

אלאניס שרה ברקע Uninvited ולאט לאט אני מפרק את ההגנות שלי.

העוצמה של השיר או יותר נכון של הלחן עם הקצב, החודר פנימה ומפרק לי את החלל והחומה שיצרתי, עושה את העבודה.

הטריגר נמצא.

אני מתחיל להרגיש את הדמעות מתקרבות לעין, לצאת החוצה, הפה מתחיל להתייבש, הגוף רועד, רוקד, חסר מנוחה.

המילים רצות למקלדת, האצבעות מהירות ומדוייקות.

השיר הזה נוגע בי בפנים עמוק עמוק אפילו שהמילים לא ממש מדברות אלי ישירות. הן מספיק חזקות ככה שאני מתחבר לתחושה של הדחייה, לתחושה של הלא רצוי. משהו שהיכרתי ממקום שונה, אחר, לא מתוך זוגיות יותר מתוך קשרים רגילים בין אנשים, משהו שאני לקחתי על עצמי בלי קשר למה שהצד השני הרגיש או רצה. אני קבעתי עבורו שהוא לא רוצה אותי.

ריפיט נוסף על השיר.

הפסנתר הפותח בשיר מנגן לי בגוף, משחק איתי בלב, עוזר לי לשחרר רגעים מודחקים בחיים.

אני אוהב לשמוע אותה, את אלאניס, פחות לראות אותה.

רגעים עולים בתוכי ואני חי אותם עכשיו, את התחושה הלא ברורה שכולם לא מבינים אותי, את התחושה הברורה שכולם לא ממש רוצים אותי לידם והכל למה ולמה? מה הרווחתי מזה?

אני לא יודע למה בחרתי ללכת דווקא בשביל הזה בחיי ואני מאוד שמח שהיום אני הולך בשביל אחר, הרבה יותר טוב והרבה יותר אמיתי.

יותר מנסה להקשיב מה הם באמת חושבים עלי ולאו דווקא מה אני חושב שהם חושבים עלי.

מקבל את העובדה המוזרה שלא כולם צריכים לקבל אותי על מי שאני, לא כולם צריכים לאהוב אותי, למה? לא כולם מסכימים איתי ואני קיים בזכות דעותי, מעשיי ומי שאני כאדם.

מזל שהילדים שלי הגיעו אחרי שהחלפתי את השבילים של החיים.