כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הכסאות האדומים

    רוצים לעשות קצת סדר במחשבות? יש לכם שאלות תיאורטיות על קולנוע? כאן שואלים וגם עונים.

    חסמתי את ההרשאה לככב את הבלוג. למי שנדד לפה ותוהה:
    הרייטינג מייצר מכנה משותף נמוך ולא איכותי, בדיוק כמו בטלוויזיה.
    אין לי זמן לייצר התנגדות אקטיביסטית אבל זה לא אומר שאשתף פעולה עם המערכת.


    אשמח לקבל תגובות על הפוסטים.


    אינדי לנצח.

    שיחות עם טריטון א'

    0 תגובות   יום שישי , 7/9/07, 07:24

    יום אחד טריטון בז אדום שלח לי מייל בו הוא מצטט ביקורת קצרה שכתבתי על יצירת המופת של וונג קאר וואי, "2046".

    "הייתי חייבת להגיב בעקבות שתי הביקורות שלפניי. נלחצתי מכך שבגללן מישהו יפספס סרט שחובה לצפות בו בקולנוע. המוזיקה והצילום אמורים לגרום לנו להרגיש ולאו דווקא להשתמש באינטלקט כדי "להבין". החוויה בסרט דומה מעט לקריאת שירה: אתה לא צריך לפתוח את אבן שושן (או להיות מבקר קולנוע) כדי להרגיש את המסר שהשיר (או הסרט) מנסה להעביר לך. הצליל של המילים והאסוציאציות שלהן (הצילום, המוזיקה, הטקסטים בסרט) אמורים להיכנס ללב ולא לראש. לו רק היה אפשרי לצפות בסרט הזה בעיניים עצומות, שהרי הוא כמו חלום. הצטיידו בלב פתוח ובנשמה חופשית לפני הסרט ותהנו מחוויה סוחפת זו."


    הביקורת שכתבתי לפני שנה עוררה בו את הצורך לכתוב לי ואני הרווחתי, אמנם ביושר, הרחבה של האופקים הלא ברורים שלי.

     

    טריטון:

    התגובה שלך ל"2046" כפי שנוסחה למעלה היתה הכי מרשימה וקולעת [בהשואה למה שאחרים כתבו ברשת לרבות רשימותייך המורחבות] . אנג לי סכמטי-אינטלקטואלי לטוב וגם לרע. קאר וואי לעומתו, כפי שהיטבת להגדיר, פואטי. לידו, אנג לי נראה די וולגרי.


    השימוש של קאר וואיי במוסיקה מורכב. יש בסרט קטעי אופרה כגון האריה המאד מפורסמת "קסטה דיבה" מ"נורמה" לצד מוסיקה שגרתית לריקודים. צריך לבחון מתי הוא משמיע מה כמין ניקוד מדוקדק, לא אחת אירוני, של הטקסט. ב"מצב רוח לאהבה" השימוש במוסיקה היה אירוני מובהק, משטה בצופים, שחיכו בקוצר רוח להשתבללות נשכנית של הזוג, עד שהבינו, אם הבינו, שקאר וואי דפק אותם במקום ועבד עליהם, כלומר שידרג להם את השכל, אם היה. הוא מלגלג על המוסכמות של הקולנוע ומגחיך אותן ואותנו כמי שמשועבדים להן. יש אירוניה גם בעצם הזיווג בין אריה אירופית מהעולם הבורגני השבע, הנינוח, החי בפאר, ו"דירות החדר" הזעירות והעלובות בבית המלון סוג ט' שבו הברנש הזה חי.


    קאר וואי מקורי ואי אפשר למדוד אותו באמות מידה של אחרים עליהם או עליהן הוא עולה. לא ראיתי בשום מקום התיחסות לפן הפוליטי של הסרט. גם "צ'אנג קינג אקספרס" היה סרט בעל תשתית פוליטית ברורה: בליעת הונג קונג על ידי סין היתה מין מאכלת מסתובבת מעל הסרט שעסק בקליפורניה כמקלט מבטחים. 2046, מסביר קאר וואיי בעצמו הוא תאריך פקיעת המחויבות של סין לא לשנות את הכללים הנהוגים במושבה הבריטית לשעבר. משפחתו שלו חיה עכשיו בארצות הברית.


    "2046". סרט מהפכני, לכאורה "פשוט" אולם מסתבר שמסובך מאד להבין פשטות, נכון? עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי. היכולת שלו לראות - ולהראות - וכאילו לברוא עולמות חדשים או ליתר דיוק להרחיב את הכרתנו ע"י הצגת נתחי מציאות שאחרים לא רואים, יוצאת מגדר הרגיל.


    כנראה שאנשים קולטים רק דפוסים מוכרים. משהו חדש, מעמיק, מקורי, "מצ'עמם" אותם. כמה זה מוזר!


    מה שמלהיב אותנו לא נקלט אצלם ולא מותיר שום רישום. אנג לי מבין זאת. לכן הוא משתמש ב"נמר" במצע בנלי שגור, מסחרי, נדוש, שעליו הוא הרכיב מערכת לאקאנית מאד מתוחכמת ומבריקה [ החרב כפאלוס/דגדגן, שעל האשה, הנסערת מהפנטזיה הגברית- פאלית המאפשרת לה לעופף כאילו מעל צמרות העצים ולהעצים את כוחה, מגיעה לשלב בחיים שבו היא צריכה להמיר את ה"חרב" ואת הזהות הגברית בחויה נשית- וגינלית]. ההיבט הזה של הסרט מרתק, אך, באמת קאר וואי עולה על אנג לי. ההבדל ביניהם הוא כמו בין מוצרט וסאליירי [במחזה הקצרצר של פושקין]. אפשר לשער שאנג לי מכיר בגאוניות ובעליונות של קאר וואי עליו. טיפש הוא לא.


    הבמאי הגדול ביותר של המזרח הרחוק הוא קנג'י מיזוגוצ'י. "סאנשו דאיו" הוא סרטו החזק. לפני כמה ימים ראיתי את "הגברת ממוסשינו" שלו. סרט גאוני המוכיח שאין ולא היו לו מתחרים. אנטני ליין המבקר של הניו יורקר כתב [מצוטט ברשת] שהוא ראה את "סאנשו" רק פעם אחת ויצא שבור ורצוץ מאולם הקולנוע אולם בהכרה שסרט באיכות כזאת הוא מעולם לא ראה ולא יראה.


    סוגיה בפני עצמה היא הזיקה שלנו דוקא, כישראלים לדגש האסייתי - הכ"כ לא מערבי - על הרגש כמעצב החויה וההויה האנושית. עולה אצלי ההרהור שאנו, במעמקי תודעתנו אסיאתים.


    התגובה העמוקה שלך ל2046 משמחת ומעציבה. מעציבה משום שהמסקנה המתבקשת היא שרק בודדים, אנשים בעלי יכולת משוכללת וגמישות רגשית ואינטלקטואלית ומעל לכל, בעלי טעם מובחן מסוגלים להבין יצירה ברמה כזו. כלומר כל נסיון להסביר ולנסות להפיץ את ההתלהבות שלך או שלי מיצירה ייחודית ומופלאה כזו נידון מראש לכשלון, למעט כמה מקרים בודדים. גם מי שנראה כביכול נורא מוכשר, מהיר תפיסה, רגיש, סובטילי, ילטוש עינים מול הסרט. המבנה הנפשי של מרבית האנשים הוא כזה המונע מראש התחברות לתכנים הנתפסים כמאיימים על האיזון והמעצורים שלהם. כאמור לכאורה הכל כל כך פשוט ואלה חויות של כולם. מסתבר שלא. קאר וואי ניחן באומץ עצום ומרבית האנשים הם נמושות מפוחדות. הפחד הוא בעיקר מהרגש.

     

    אני:

    אני חושבת שאנשים לא יכולים להתאמץ מספיק כדי להבין את קאר וואי. או שהם מסוגלים לזה או שלא :-) וכמובן, קיימים מחסומים רגשיים. "2046" זה כמו להתחבר לזרם התודעה שלנו ושל מיליארדי אנשים שאהבו וכאבו. זה מאטריקס אמיתי. קאר וואי מתעד היסטוריה אנושית פסיכולוגית שכל אחד מאיתנו הוא חלק ממנה.

    אני חושבת ש"2046" הוא סרט שמיועד בעיקר לאנשים בעלי יכולת תקשור. אני מדברת על היכולת להתחבר לאותה מהות איתה באנו לעולם, לגרעין. אני רואה שהעולם מתקדם למקום מתוחכם יותר של תקשורת. וונג קאר וואי מסמל מהפכה בעיניי - באומנות ובחברה. אולי בעתיד נצטרך לדבר הרבה פחות כדי להבין ולהרגיש זה את זה.

    אני לא מתה על אנג לי. את מיזוגוצ'י טרם יצא לי להכיר לעומק. אולי ראיתי סרט או שניים. אהבתי את סרטיו המוקדמים יותר של ז'אנג יימו אבל עד לקאר וואי לא כל כך התחברתי לקולנוע אסייתי.

     

    המשך...

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אינדיעינת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין