ביום שלישי החולף, בשעה שבע וחצי בבוקר, נעמדה בשמיים קשת מקצהו האחד של האופק אל הקצה השני. מי שעמד באותה שעה ליד מנזר השתקנים בגבו לירושלים והביט מערבה, יכול היה לראות את תחילתה של הקשת אי שם בין אשקלון לעזה ואת תחילתה האחרת בין רשפון לשפיים. ומרכזה, הנקודה הגבוהה ביותר שלה, היה ליד רחובות. מדוייק יותר - הוא היה בדיוק מעל כפר הנגיד. מקום בו ילדות על רולר-בליידס, שלובן עורן מדגיש את אודם שפתיהן ומסביר אגב כך בעדינות כי הן שייכות לוינה של דוד פוגל הרבה יותר מאשר לתנועת המושבים, חולפות כאן על פניך בינות לטרקטורים ולעגלות המספוא, מחייכות לעברך ומנופפות לך לשלום, וגורמות לך להאמין לרגע כי באמת אין שום ייאוש בעולם.

בבית חולים אחד תחת אותה קשת רחבת ידיים החובקת את מישור החוף, ישן איש אחד שינה קשה ומובסת, גופו נאכל אט אט. בבית חולים אחר לא רחוק משם תחת אותו מעטה צבעוני מאיר עיניים נמה בשקט תינוקת אחת בת שבע שעות. ובין לבין אני עומד בשקט ומביט בקשת לרגע קל, מהרהר באלה הנמים את שנתם, ואחר מסתובב מעם השמיים ומביט אל ההרים ועולה למעלה לירושלים. לביקור שנתי ביד ושם.

אבל נתמקד רגע בבתי החולים. לא בשניהם, רק בזה של הרכה הנולדת. לא בזה אפילו, רק באב הטרי. אביה ואני חברים. המון שנים. אבל פעם היינו אחים של ממש למשך חודשים אחדים. טוב, לא של ממש. אתה לא ממש אח של מישהו למשך חודשים אחדים ואז זה עובר. אבל במשך חודשים אחדים זה מה שראה העולם, כי זה מה שבחרנו להראות לעולם.

ולא סתם אחים - תאומים. ולא סתם תאומים - זהים.

מעשה שהיה שנמצאנו יחד בניו יורק תקופה מסויימת. לא כאילו הזדמנו לשם במקרה, לא כאילו עברנו ברחוב צפוף אחד וכתפינו התחככו זו בזו. נתכוונו מלכתחילה להימצא שם יחד יום בהיר אחד. ועל כן יום בהיר אחד באמת נמצאנו. במקומות רחוקים יכול אדם להיות דברים רבים שלא יעלו יפה בביתו שלו. אח, למשל, של מישהו שאיננו אחיו. יכולים השניים ללבוש בגדים זהים ולצאת ולבוא אל בין אנשים, ולומר נעים מאוד, הנה אנחנו, אני ג'ואל וזה סמואל ואנחנו אחים תאומים. וכך עשינו.

ולא סתם. לבשנו חליפות טרנינג של נבחרת ברזיל בצהוב וירוק עזים. ונעלנו נעליים כתומות זוהרות מאוד, ומתחת לאימונית הברזילאית לבשנו שנינו חולצה של נבחרת ארגנטינה. לא סתם נבחרת ארגנטינה - מספר עשר. חולצה של מראדונה. וכל מי שיודע דבר מה על הלכות ונימוסים ומנהגי עמים ופטריוטיות, יודע כי לא דין יחסי ישראל פלסטין כדין יחסי ברזיל ארגנטינה כשהדבר בא לענייני כדורגל. ואת זה אמר לי יהודה במונדיאל 94, מיד אחרי שזרק ספל קפה ריק לעבר הטלוויזיה שניפצה את כל תקוותיו להביא גביע הביתה וגזרה עליו ארבע שנים של אבל - וסדק את המסך בתמורה וגזר על הטלוויזיה עצמה דין מוות ושלח אותה לאלף אלפי עזאזל. יהודה יודע על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על ענייני ארגנטינה וברזיל וכדורגל.

וכך, מובחנים היטב מהסובבים אותנו - שכן מעולם לא פגשתי, לא בניו יורק ולא בשום מקום אחר, שניים שיוצאים את ביתם באימוניות של נבחרת ברזיל ובחולצת קפטן של נבחרת ארגנטינה, ובנעליים כתומות זוהרות לרגליהם חוץ מאיתנו - יוצאים היינו ובאים אל מיטב הבארים והמועדונים והמסעדות בעיר, ואיש או אשה לא יכלו לעמוד בבטחון השופע שלנו, שהתעצם עד מאוד בשל הידיעה כי איננו לבד בעולם אלא שניים שהם אחד, וככה נפתחו בפנינו דלתות והושקו כוסות וחוייכו חיוכים, ושמחנו ואף הרבינו שמחה מסביב.

דבר לא עמד בדרכנו. לא עשר השנים אותן כבר חייתי לפני שנולד, לא צבע העור שלנו, השונה בתכלית, ואף לא חמישה עשר הסנטימטרים המבדילים בינינו בגובה. בכל זאת - משפחה לא בוחרים. ואם כבר בחרת - מוטב לברור טוב טוב.

היו שהרימו גבה - המון גבות הורמו - בתמיהה ובחוסר אמון. הורמו גבות מרוטות למשעי ועשויות דק דק, הורמו גבות עבותות שמתחברות זו לזו מעל גשר האף, הורמו גבות שצמחו פרא, גבות שחורות וגבות ברונטיות, גבות שצובעו באדום או נצרבו לגון פלטינה. פה ושם נתפסו לאנשים שרירי המצח כתוצאה מהרמת הגבות המופתעת שלהם. אבל אנחנו עמדנו בדיברתנו. הצגנו הוכחות חותכות. העלינו סיפורי ילדות מסמרי גבה, שלפנו תעודות ודרכונים. שום אמת לא עמדה בדרכנו. אחים בדם.

העסק עבד יופי. זכינו לפופולריות עצומה. הזמינו אותנו להשקות מותגים, לפתיחות במוזיאונים, לארוחות ערב רשמיות. היינו השניים היחידים בעיר כולה שלא נדרשו למלא אחר קוד לבוש ובלבד שנופיע בחליפה הברזילאית שלנו. אהבו אותנו כל כך. היו לנו פנקסים שלמים מלאים במספרי טלפון של בחורות שרצו לבוא לפגוש אותנו ביחד עם האחות שלהן. כל כך הצליח שבמשך כמה חודשים אם היה מישהו מדבר בעיר על התאומים, הוא התכוון אל ג'ואל ואלי, ולא אל המגדלים ההם שקרסו לפני כמה שנים.

עד שיום אחד הלכנו לקבלת פנים בבית הקונסול הגרמני. זה היה לכבוד ביקור של אמן גרמני אחד מצויין, גיאורג בזליץ שמו. מוקדם יותר באותו יום היינו במסיבת עיתונאים שנערכה בגוגנהיים לכבוד תערוכה רטרוספקטיבית שנערכה לו שם. איש שלא נעים להביט בו, הדבר הכי דומה לביטוי "איוון האיום" שראיתי מעודי, הרבה יותר אמיתי מדימאניוק עצמו. עורף יותר מוצק משל מוסוליני וכפות ידיים שאפשר לרסק איתן גולגולת של סוס כאילו היתה פיסטוק חלבי. פחד אלוהים. ובשיחה הוא אמר, הצורר הזה, את אחד המשפטים הקשוחים ביותר ששמעתי מעודי. "כשאני מדבר על אמנות אני אמן. כשאני ניגש אל הקנווס - אני רוצח". וכל זה עוד בתרגום סימולטני מגרמנית.

משם הכל התדרדר במהירות. על המקום הבנו שבשביל הגרמני אנחנו באמת נראים אותו דבר, וגם בשביל כל שאר הגרמנים. ופתאום התחלנו להיות חרדים לעצמאות שלנו. הלא אם הגרמנים לא מבדילים בינינו, הרי אוטוטו אף אחד לא יבדיל. הלא על הגרמנים אפשר לסמוך, יש להם סטנדרטים. אז בזמן שעמדנו שם בבית הקונסול פון משהו, ושתינו ערימות של ריזלינג ריינהאסן וגוורצטרמינר פפאפנהיים צוננים כהלכה, הבנו שנגמרו המשחקים ומוכרחים להמשיך הלאה. החלטנו להיות הנערים מברזיל, גירסת האנדרדוג.

יומיים מאוחר יותר כבר היינו על טיסה לקראקוב. משם נסענו הישר משדה התעופה אתם יודעים לאן. הגענו בדיוק כשמצעד החיים יצא לדרך. צעדנו בראשו. אם כצאן לטבח, אם קברי אחים, אז נראה לגרמנים ששום דבר לא יעמוד בדרכנו.

נהייתה מהומה נוראה. בתחילה הגיעו אנשי משטרה פולנים, ניסו להזיז אותנו הצידה. אבל כולם יודעים שפולנים לא מסוגלים לעשות שום דבר, זה עניין היסטורי, מקסימום להתנצל בחצי פה אחר כך. אחר כך הגיעו אנשי משרד החוץ הישראלי ואיתם כמה בחורים עשויים ללא חת שהסתבר שהם חלק ממשלחת של הימ"מ, משטרת ישראל, שבאו לצעוד גם כן. פיתו אותם לבוא כי אמרו להם שזה מסע בעקבות לוחמים. אחר כך, כבר על אדמת פולין, כשהם הבינו שזה לא בדיוק לוחמים שהם הולכים בעקבותיהם אלא יותר אספסוף מוכה גורל ומזה רעב שצעד אל מותו הם די התבאסו. אבל כבר היה מאוחר מדי. עכשיו הם ראו הזדמנות. חשבו שאנחנו ניאו נאצים. בנים של מפקדים בכירים בוורמאכט שברחו אחרי המלחמה לברזיל. הם נהרסו כשענינו להם בעברית. ממש כאב הלב בשבילם, אבל לא יכולנו לעזור. אילנה דיין מיד קפצה ואמרה שזו עובדה, שארגונים אנטישמיים מנסים לחבל במצעד החיים. ציטטו אותה בכל רשתות השידור באירופה. ראינו את עצמנו אפילו בסי.אן.אן אינטרנשיונל, נראינו לא רע, למרות שניכרה עייפות מסויימת על הפנים. נהייתה תקרית דיפלומטית. במקומות אחרים אמרו שאנחנו כשל של מערכת החינוך בישראל. צדקו, אבל מהסיבות הלא נכונות. פסיכולוגים אמרו מעניין מה הם עברו בילדות, באיזה מין בית גדלו. קשה להאשים אותם. איפה שירותי הרווחה כשצריך אותם.

אבל הכל הכל היה בגלל נורמה וג'יין, זוג תאומות ממינסוטה שראינו לילה אחד במרתף של פרבדה ברחוב לאפאייט, שנים אחדות לפני שנולדו לי תאומים משלי, ושנים רבות לפני שנולדה לתאום שלי - השבוע - ילדה משלו.

 
‫---‬

לקראת סוף המסלול ביד ושם, כבר כמעט בדרך החוצה, יש סרט של הבי.בי.סי שצולם מיד כשהגיעו כוחות בנות הברית אל המחנות. צילמו אותו כי חשבו שאף אחד לא יאמין לתיאור מילולי של מה שראו שם העיניים. והאמת בצדק. לכו לראות את זה. שווה את העלייה לירושלים. ומי ערך את הסרט? לא תאמינו - היצ'קוק.
למעלה זה פוסטר שעשיתי ליום השואה לפני שנה או שנתיים. ואלה - ממש בלי שום קשר, סתם בשביל בשעשוע - עשר הדקות הכי מבוזבזות הכי משעשעות שלכם בסוף השבוע הזה. יותר מתי כספי מזה לא תמצאו בכל הרשת.

שבת שלום