חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
כשהקלפים נטרפים
סרט צרפתי חדש וחכם שעוסק בשיממון שבנישואים + הזמר שמרטיט את לבבות הצרפתיות + תערוכה נוגעת ללב + האשה שלא טועה
לארוחת ערב בפאריז יושבים ארבעה זוגות ושני סינגלים: עורכת דין מצליחה ובעלה המובטל והמתוסכל, אונקולוג מסור החי בצל המוות ואשתו הגינקולוגית שמאוהבת במורה שלה לרכיבה על סוסים, אחותה הצעירה של העו"דית שהיא מלבישה בסרטים פלוס בן זוגה שהוא שחקן אלכוהוליסט גמול בגיל של אבא שלה, עו"ד אשף חסר מצפון לענייני גירושין ואשתו היפהפייה והקפריזית עם ביטחון עצמי של פרעוש, ושני הלבדים - המורה לפלמנקו הספרדייה של העו"דית המארחת והנגר שבנה לבעלת הבית את המטבח, ותוך כדי כך הפך להיות המאהב שלה. מה שנקרא - בלגן על השולחן. את כל החבורה הזאת כינסה יחד הבימאית הצרפתייה דניאל תומסון (כיסאות מוסיקליים, רומן מזדמן עם ז'ולייט בינוש וז'אן רנו) לסרט שינוי בתוכנית (זה הקדימון, עם התרגום בעברית), שהתווית שלו, כנראה מטעמים מסחריים, היא קומדיה, והוא אכן מצחיק לפרקים, אבל הוא ממש ממש יותר מדי עצוב ודרמטי ונוגע ללב ומפעים ומעורר מחשבה ועמוק מכדי לתחום אותו בז'אנר הקומדיה. כמובן שסביב השולחן צפים ועולים מתחים, ונחשפות חולשות, ומושמעים וידויים, ונחתמים הסכמים, כששני האתגרים העיקריים שברקע הם השיממון שבחיי הנישואים והצורך בהגשמה עצמית ובעשייה משמעותית של דבר בעל ערך בחיים. וכשהחבורה מתפזרת נשארים הצופים בחוסר ודאות לגבי העתיד - ונפגשים עם הנפשות הפועלות רק כעבור שנה.
מימין: העו"ד חסר המצפון, העו"דית המארחת, האונקולוג המיוסר ואשתו הגינקולוגית הבוגדת
והשנה הזאת היא כמו נצח. הכל הכל משתנה. לא אגלה לכם מה, אבל הכל. ודווקא לא לפי התוכנית, כי זה הרי שמו של הסרט. בצרפתית: Le code a changé, כלומר הקוד השתנה. בתחילת הסרט באמת משנים את קוד הכניסה לביתה של המשפחה המארחת - וזה סימן לבאות. הכל ישתנה בסרט הזה, מבחינה מעשית ורגשית, והדמויות בסופו, כעבור שנה בסך הכל, כבר לא יהיו אלה שפגשנו בתחילתו. זוגות מתפרקים ואחרים נוצרים, אנשים מתבגרים באופן משמעותי - כן, כן - אפילו בשנות הארבעים שלהם ואפילו בשנה אחת בעקבות אירועי חיים משמעותיים, כמו שקרה לי, פתאום מגלים מה חשוב בחיים ומה טפל, איך מתמודדים עם משבר אמצע החיים ועם הזִקנה (פייר ארדיטי מגלם את אביהם האלמן של שתי האחיות). זה אפילו לא ברמה של להגיד אם אלה שינויים לטובה או לרעה. אלה פשוט שינויים. שאי אפשר לחזות. כי החיים הם דינמיים, ולא הכל תלוי בנו ובתכנונינו המפורטים ובמאוויינו, והסרט הזה - אם הבנתי אותו נכון, ואני חושבת שהבנתי - בעצם לועג למי שמנסים לתכנן יותר מדיי, הן לשכלתנים בעלי 'תוכניות החומש' והן למי שמנסים לשבור את הכלים ו'ללכת בעקבות הלב', כי אלה ואלה נדפקים בסרט הזה, כשלחיים יש תוכניות משלהם. והמסר הזה כמובן בא לי בתקופה מאוד מתאימה, שבה גם אני הרגשתי, עצמונית, וכתבתי כבר, שלחיות את ההווה ולתכנן מעט מאוד קדימה אם בכלל היא המדיניות הטובה ביותר, בפרט בענייני הרגש.
בעלה–של המובטל, אשתו–של הלא–יוצלחית
החיים הם לא חברת ביטוח, תנו רבנן, ובגלל זה גם נורא מצחיקים אותי מי שיעשו הכל כדי למצוא את ההתאמה 'המושלמת' באמצעות ניסיון נואל להתאים בין התכונות ומאפייני הסטטוס של בני הזוג, כמו מעמד או השכלה או מקום מגורים. כי בחיים, לפעמים הזיווגים שנראים הכי מטורפים מצליחים, ואלה 'על פי הספר' נכשלים, ובכל מקרה הם מרשם בטוח לשיממון. ותמיד תמיד צריך לזכור שלחיים יש תוכניות אחרות בשבילנו. וכמו שאני בגיל 39, עם המשפחה הסו-קולד מושלמת שלי נכנסתי לדיכאון שלא ברא השטן, כך גם יכולות להיות 1001 סיבות אחרות שיחסים פשוט נגמרים. אם טרם הבנתם, אני מאוד מאוד ממליצה על הסרט הזה, למרות שהביקורות עליו היו פושרות - כי הוא מעורר הזדהות ומחשבה וחכם להפליא. חוץ מזה כאלה הם המבקרים. תנו להם ספקטאקלים וסרטי פעולה מופרכים על השואה (עם סוף טוב!) כמו החדש של טרנטולה, והם מרוצים. יש כאן גם נבחרת נאה של שחקנים, שכל אחד מהם מבצע את תפקידו בצורה משכנעת, בהם קארין ויאר, דני בון (החבר הכי טוב שלי, עם דניאל אוטיי), והמרשימים ביותר הזמר הצרפתי והשחקן לעת מצוא (וגם שחקן פוקר מקצועי) פטריק ברואל בתפקיד הרופא המיוסר שרוב מטופליו מתים - והכי הכי עמנואל סינייה, אשתו של רומן פולנסקי וכוכבת סרטו ירח מר (לאחרונה ראינו אותה בפרפר ופעמון הצלילה), בתפקיד אשתו-של הלא-יוצלחית של פרקליט-הגירושין.
על האשה הזאת, בת ה-43, אני יכולה רק להגיד שבכל סרט שהיא מופיעה היא מציתה את המסך באינטליגנציה וביופי ובמסתורין שלה ותמיד יש איזו פגיעות וכאב שהיא משדרת למרות שהיא ענקית ויש בה משהו מאוד גס ויצרי בפּנים וגם בגוף. ועליו, על זמר הבלדות שמרטיט לבבות של נשים בעיקר - נו, שמעו בעצמכם. ברואל, היהודי אגב, הוא זמר גדול בצרפת, ובחרתי להביא שיר שלו שמאוד רלוונטי לסרט הזה, שבו יחסים נגמרים ואחרים מתחילים - הכל נמחק - Tout S'Efface. אני מרגיש שזה נגמר את מתרחקת אל העבר החיבוקים כבר עצובים לעדינות יש טעם מר אך גם אם עכשיו הכל נמחק ובשבילך, אני הולך, דעי שיש לך מקום בלבי תמיד יהיה, למרות המרחק. ועוד אשוב כדי לראות אותך צוחקת, אהובה האם תרשי לי אז לחזור האם תשאירי לי תקווה? ואם יש לכם סבלנות - שימו לב לכמות ההרס בקליפ הזה, שמנוגדת בתכלית לליריות של המנגינה ושל השירה של ברואל. קסם. ותראו, כן, תראו כמה הוא יפה בחוסר המושלמות שלו. העיניים שלו כל כך מלאות הבעה. וכשהוא צוחק... עם הקמטים בזוויות העיניים, נו, זה אושר.
ואם אתם כבר הולכים לראות את הסרט בקולנוע דיזנגוף בסנטר בתל אביב, עברו במעבר התחתי ליד הקולנוע והציצו בתערוכה שמוצגת שם, לראות, להאמין, להתרגש, הכוללת תמונות שמן על בד של 24 דיירי הוסטל בית חלומי ברעננה, אנשים צעירים בני 20 ו-30 ומשהו, עם פיגור שכלי קל ובינוני. הצבעוניות שובת לב ומשיחות המכחול אופטימיות, ובטוח יעשו גם לכם טוב, כפי שעשו ליוצרים, משתתפי סדנת האמנות שמעביר להם מעצב השיער שלי והמאפר יגאל בביוף, שהוא גם נשמה טובה ומתנדב למיליון דברים ובין השאר מעצב להם מחדש את ההוסטל הזה כבר חמש שנים.
אני שוב לא רוצה להישמע כמו מאמנת-הגיגנית-ניו-אייג'ית-בשקל, אבל לאחרונה אני מרגישה שהמלחמה בשינויים, בקודים שמשתנים, היא ממש חסרת תוחלת. אפשר בקטנה להתנהג אחרת, אפשר לא לקבל צורות התנהגות מסוימות, כשם שאני לא מקבלת (גבר שרצה לצאת איתי ואמר לי: "יואו, את הרבה יותר מבוגרת ממני..." לא יצאתי איתו. כי אני לא הרבה יותר מבוגרת מגבר בן 35, גרוש עם ילדים, כי בגילנו זה כבר לא משמעותי, ואני לא אצא עם אפחד שיגרום לי להרגיש זקנה או לא טוב עם עצמי בשום צורה אחרת, כפי שניסו והצליחו בתקופה הרעה שלי), אבל אפשר גם לשמוח על כל שינוי, כי בפרספקטיבה פעמים רבות מתברר שבאמת שינויים הם לטובה כיוון שללא שינויים שנכפים עלינו מבחוץ אנחנו נתקעים במקומות שלא טובים לנו רק מתוך שמרנות ועצלנות.
ועכשיו, כשאני חושבת על זה, מישהו דווקא גרם לי להרגיש רע אתמול, וכתב לי שני מיילים עוקצניים שמילאו את עיניי בדמעות בדיוק כשהייתי לפני איפור לצילומים - לזוועתו של יגאל הנ"ל שמיד שלף את בקבוקון הסטילה המתבקש. ואתם יודעים מה עשיתי? אם בעבר הייתי לוקחת קלונקס ואז מתמוטטת בחינניות, או ההיפך, מה שבא קודם - אתמול פשוט נטלתי שתי סוכריות חמוצות מדגם אניס ודובדבן וכוס מים, ונרגעתי תוך שבע דקות בדיוק. וכבר כתבתי שאפילו דברים רעים מכריחים אותנו להזיז ת'תחת ולמצוא להם פתרונות ולגייס את משאבינו האינטלקטואליים והרגשיים והאחרים ולקום ולהתנער, ולפעמים אנחנו גם מחכימים מזה. ואם אנחנו לא לומדים מזה כלום ונתקלים שוב ושוב באותן אבנים, כדאי מאוד לבחון את עצמנו. ועוד משהו: לפעמים גם טעויות שעשינו ונראות בלתי הפיכות אפשר לתקן. לפחות לנסות. קודם כל צריך לדעת שטעינו וזה קשה להמון אנשים להודות, בעיקר בפני עצמם. לי כמובן אין הבעיה הזאת, כי אני לא טועה לעולם. בתמונה למעלה: אנרי מאטיס, הרמוניה באדום, 1908 |
תגובות (194)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא, במנהטן שיחקה אחותה הקטנה מריאל המינגוויי, שהיא היום בת 49
את תותחית
איך מצאת אותה ?
זו הבחורה שהייתה במנהטן ?
רצתי....
היה נפלא !!!
אמנם בעלי ישן חצי סרט,
אבל זה לא הפריע לי להנות מכל דקה !
גם האופן שבו היא בנתה את העלילה מפעים !
תודה !!!
מגניב, תודה שהבאת. באמת בחזית של אופנת הלקים החורף עומדים האפורים. לחברת אסי יש לק אפור עכשיו. זה די מוזר לק אפור. אפילו אני עוד לא ניסיתי, ואני באמת מנסה הכל.
יאללה, נלך לאוטיי, נראה מה שלומו. צוותו לו איזו יפהפייה צעירה ראיתי...
והרי החדשות בעניני הלאק! אהבתי!
http://82.80.254.140/ActiveMagazine/getBook.asp?Path=TOM/2009/12/16&BookCollection=TOM_TA&ReaderStyle=Time_Heb&Language=Hebrew&Hebrew=1&browserWindowWidth=1670&browserWindowHeight=1000
מחר בערב הולכת לראות את הסרט
הצרפתי "אהבתי" עם אוטיי
לסרט? ללכת, ללכת.
בהומור אפשר לעבור פשוט הכל. מי שאין לו, אני ממש מרחמת עליו. ורחמים זה לא רגש נפוץ אצלי.
האמת תמי שחשבתי גם קצת עלייך ועל ההיכרות שלי איתך כשכתבתי את הפוסט. איך דברים באמת משתנים, ומפתיעים, ובגדול, וזה לטובה, למרות הקושי!
לי ממש היה יעוד להישאר נשואה, כי במשפחה שלי היו גירושין מרובים, והנישואין שלי היו כל כך מוצלחים, ובעלי ואני כל כך התאמנו (ועדיין), והאהבה היתה כל כך גדולה, והייתי בטוחה בטוחה שזה עד המוות. ממש חשבתי שאסיר את הקללה הרובצת על משפחתי. והנה, התגרשתי, ואני מאושרת והוא מאושר, והפכתי עוד אשה למאושרת - את חברתו, וגם בן זוגה לשעבר מאושר במערכת יחסים חדשה - ועם תינוק...
החיים פשוט דינמיים וממשיכים. הם לא נתקעים בנקודת השבר. אמנם עברו כבר יותר מארבע שנים מאז - וכולנו עבדנו קשה בזמן הזה, כך שאנחנו יכולים להסתכל אחורה בסיפוק, אבל המצב הקודם היה פשוט בלתי נסבל. וכשהם היו אצלי השבוע, וראיתי את הקשר היפה והחזק בין הבנים שלי לילד ולילדה שלה - פשוט התמלאתי גאווה שעשיתי את הצעד הזה.
נכון, לפעמים מכוונים משהו ויוצא אחרת - אבל לפעמים האחרת הזה הוא יותר טוב!
אני ראיתי את עצמי באמת עם בן זוג אחר, אחד, קבוע, ויצא שאין לי בן זוג, כי לא מצאתי מישהו מתאים, אבל אני לא לבד, אלא כאילו חזרתי לימים שלפני הנישואים, שאף פעם לא היה לי ממש מישהו אחד, אלא כמה, וממש לא הייתי מתבכיינת על זה.
פשוט צריכים להיות חזקים ולעמוד גם כנגד מי שמנסים להחליש אותנו. אני זוכרת שהילדים שאלו אותי אז - למה את צריכה את כל זה? והשבתי להם שאם לא אעשה את השינוי, אכנס לדיכאון כזה, שלא אוכל לצאת מהמיטה ולא אוכל לעבוד ולפרנס אותם ולקנות להם כל מה שהם רוצים. והיום כולם יודעים שצדקתי.
עשית לי חשק...
מרגו המינגוויי
מתה בגיל 41 ממנת יתר של כדורי הרגעה. ממש רלוונטי לענייננו. קלונקס הוא כדור הרגעה אלוף, בעל השפעה מתמשכת לשש שעות לפחות, שישר עושה לך טוב וממזער את העצבים. הוא טוב לעצבים מיידיים, לקריזה מיידית שנתקלת בה ואתה חושש שתפעל בפזיזות כתוצאה ממנה, או שאתה פשוט לא יכול לשאת את הכאב. זה לא כמו הפרוזאקים והציפראלקסים שלוקחים על בסיס קבוע. זה משהו שאתה לוקח כמו פלסטר לשים על חתך פתאומי.
עכשיו כשאני כותבת לך אני חושבת על הפעמים שכן נזקקתי לו ואני חושבת שמזל שיש כדורים כאלה בעולם ולא צריך להקל בהם ראש. לפעמים הכאב חזק מדי מכדי לשאת אותו לבד. זה כמו הפתגם הצרפתי שאומר שהנישואים הם משא שכבד מכדי לשאת בשניים...
טוב תמי
מחר בערב, תוכנית על מקודשת
שום תירוצים של אף אחת מכן
לא ימנע ממני "להרעיל אתכן
בחמין שלי" .
מה שחשוב לבוא
עם הנשק הטבעי שלכן שנקרא
הומור,כי איתו נעבור
בשלום את כל התקלות כולל החמין.
כמה הרבה אפשר ללמוד פה על הבוקר. כבר שעה אני רק' לומדת...
אחפש כמובן את הסרט, וברור שאני רוצה לראות את התערוכה של האנשים המיוחדים שאירגן הספר שלך.
אבל אסור לעשות תכניות כי במילא יש יד עלומה שמכוונת הכל הפוך..
מה לעשות שאני ממש זקוקה לתכניות? רוצה להרגיש שיש לי שליטה על חיי, וסתם לזרום עושה לי הרגשה של
קצף גלים?
הפיתרון שלי, האישי מאוד, הוא לתכנן ולתכנן אבל לעולם לא להתאכזב משינויים,
לעולם לא להתבאס ממפנה בדרך ולעולם לא להתחרט.
אני למשל תכננתי להזדקן בנחת על התחת עם אותו הגבר, נו. עזר לי משהו? מצד שני אני מאושרת עד הגג עם השינוי בתכנית.....
נראה לי שאחד ממחוללי הדיכאון הוא שמכננים משהו אחד ויוצא אחרת, ולדעתנו יוצא פחות טוב...
לסמוך לגמרי לגמרי על בורא עולם -גם נראה לי חסר אחריות, אבל לפעמים אני חייבת להודות לעצמי בשקט, בלי שאף אחד ישמע - שכנראה שזה ככה. יש אותו. פשוט אני לא מצליחה להסביר לעצמי דברים שקורים -באופן אחר.
פשוט פוסט נפלא , כרגיל, מיא. אני תמיד מתכננת להיכנס יותר , ואני לא מצליחה , כי אצלי השינויים והתכניות משתבשות בקצב שחבל לך על הזמן.
נשיקה.
איזה כיף שיש מישהו שהולך לסרטים
חוקר אותם באופן מעמיק ומביא את התקרובת בצורה לא לעוסה.
הבחנתי בשני דברים - שטחי שכמותי - האחד במחשוף הנדיב של אחת הנשים
והאחר שאחת הנשים דומה דימיון מפליא לאחת מנכדותיו של האמינגווי
(ההיא ממנהטן )
מעבר לכך מאוד נהניתי מהניתוח שלך לסב-טקסט של הסרט
למרות שאם אלך אליו בטח אחשוב אחרת. (D-:)
אגב, מה זה קלונקס ? לא עדיף ללכת על קלינקס ?
העו"ד המארחת... הייתי פותחת לה את התחת.
לא חשבתי שטור ביקורת על סרט עם הערת אגב על החיים יכול להיות כל כך רגיש ומדויק, וזה עוד לפני שראיתי את הסרט.
לוקח שתי סוכריות אניס עם דובדבן לחיינו.
הריח הטבעי של האשה... גם אני אוהבת אותו. לא של כל הנשים, של כמה מהן.
ותודה.
לא כולם מתאימים לנישואים.
לא כולם מתאימים לחלוק את חייהם עם בנזוג.
לא כולם טובים ב'להכיל' את הזולת.
לא כולם בנויים למסגרת של תא משפחתי.
ולא חייבים בכוח.
אתמול אירחתי לחג את בעלי לשעבר וחברתו וילדיה, וגם את ולרי אלת האש ובנה, וישבנו אני ושני בניי - והיה אחלה. היה באמת כיף גדול. אבל לשבת כל יום ליד שולחן האוכל עם בעל וילדים - אני קופצת מהמרפסת היפה שלי!
אני צריכה את הערב שלי ולצאת ולצעוד בפארק עם דבורית ואמבטיות ארוכות ולעבוד ולכתוב אם בא לי ובתי קפה ולקשקש עם חברות ולראות לפעמים סרטים עם הילדים ולעשות דייטים - שהתחלתי ליהנות גם מהם בדרך טוויסטד ומוזרה, כי כל פעם זאת הפתעה חדשה - וסקס. כן, סקס מסעיר וסוער. לא סקס-הזוג-הנשוי, שכל אחד מתפשט ומצחצח שיניים ונכנס לצד שלו במיטה. ומי שנתן לי את סקס-הזוג-הנשוי כבר אחרי שבועיים של היכרות, לא היה איתי יותר.
אז אל תדבר איתי על 25 שנה כי עיניי לא נשואות לשם, ברוך השם. אני רוצה לחיות כאן ועכשיו ולחיות טוב, ואין לי שום בעיית קשב. אני קשובה מאוד לצרכים של בני הזוג שלי, וגם לאלה של בעלי לשעבר, והוא קשוב לצרכים שלי - אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות יחד. זה אומר שאנחנו חברים ושותפים והורים.
רק כמה?! -, את מכירה אנשים מאוד מיוחדים, כאלה שאין כמעט.
מה על זוגות שאחרי 25-30 שנה מגלים משהו שלא מאפשר להם להישאר במסגרת הזוגית ואחד מהם מפרק אותה?
שיעמום חוסר עניין חוסר תשוקה אהבה חדשה או דוגמאות אחרות דומות, ולא פרידה על רקע הבנה משותפת.
הרי אלה רוב המקרים בהם מפרקים זוגיות עם כמה ילדים. תמיד אחד מהזוג נותר המום ותוהה ולא מתקדם הלאה,
ומבחינה זו נשאר תקוע זמן רב.
שיעמום זוגי מתקיים תמיד אחרי ההיי הראשוני אחרי הקראש, אחרי שהושג הבלתי מושג.
באה השגרה. הניהול המשותף. החיים המשותפים הדורשים חלוקה בנטל,
לקיחת אחריות על תחומי חיים משותפים ובעיקר, נתינה. לתת. לתת מרחב, לכבד.
ממקומי ועל פי מיטב נסיונם של כל הסובבים אותי במהלך חיי שחלקו אן חולקים איתי את ההוויה שלהם הזוגית,
או המנותקת, או השבורה, או הרצוצה, מערכות נבנות ומתפרקות על רקע אינטרס לחיות על פי מרשם שלנו.
על פי דפוסים שאנחנו מכירים ונח לנו איתם.
לדעתי, האושר בשיתוף נמצא בויתור על ההבנה שמה שהכרנו וידענו זה הנכון הבלבדי.
בקיצור 'זיונים זה המון' ואפילו לא חלק חשוב ב-'הכל'.
עובדה שזיונים טובים לא מחזיקים זוגיות או תא משפחתי.
רק הקפדה על הקשבה ויתור וחלוקה בין שניים למטרה משותפת של חיים ביחד על כל המשמעות של הביטוי ביחד.
את ההמלצות מחו"ל מאחד הפוסטים הקודמים עוד לא יצא לי לקרוא. הזמן טס. הנה שקעתי כאן באדום של מאטיס ובעיניים של עימואל סינייה ועוד לפני זה או אחרי, לא חשוב, הבביוף הזה . שאלוהים ישמור. כמה הוא מתוק.
הגעתי לשלב עייפות מתקדם ואחרי קריאת הפוסט ומרבית התגובות אני יכולה לאשר לעצמי שהיה מעניין. מאז שהעפת אותי מרשימת החברים שלך אני לא מקבלת הודעות על מעלליך בכתובים והרי אני לא יכולה להתלונן. נעדרתי תקופה ארוכה וגם היום אני לא מתפנה יותר כבעבר.עצות למציאת האחד שיהיה כל מה שאת רוצה, אני לא מוסמכת לתת, המלצות על סרטים טובים אני אוהבת לקבל, גם על ספרים ותערוכות ובמשפט חדש הייתי אומרת , גם על מסעדות.אז מאחר שאני אוהבת לקבל יותר מאשר לא לקבל, אשמח אם תשלחי לי הודעה על חומר חדש למחשבה כשאת מעלה כאן.
תודה וח"ש
ניצה
גם ב-NRG אנחנו נפגשים!
היה יופי של סרט.
יצאתי ממנו עם הרבה חומר למחשבה....
וגם מפה :)
מעורר מחשבה
אוהבת מאוד את עמנואל סינייה. איזה סקסית !
הבחורה שלא טועה לעולם,
סוף-סוף אנחנו נפגשים.
ומה שרציתי להגיד בתגובה לניתי ושכחתי באמצע הרעיון - זה שהיום אני יודעת שדברים רעים באמת באמת בונים ומחשלים, אם אנחנו מצליחים להתגבר עליהם ומוציאים מהם תובנה.
לי תמיד אמרו מה שלא הורג מחשל...........
כנראה שאת מסכימה עם זה :-)
המון תובנות חכמות כתובות כאן,
גם הסוכריות נהדרות.
הבת שלי כבר צוחקת עלי כשאני מציעה לה סוכריה חמוצה לשיכוך כאבים שבלב.
וג'ולייט בינוש היא הכי. הכי הכי.
ההתרשמות המותירה בי טעם של פוסט צבעוני מקיף ורכ גוני שכזה באה דווקא מהשורות האחרונות:
..."אפילו דברים רעים מכריחים אותנו להזיז ת'תחת ולמצוא להם פתרונות ולגייס את משאבינו האינטלקטואליים והרגשיים
והאחרים ולקום ולהתנער, ולפעמים אנחנו גם מחכימים מזה.
ואם אנחנו לא לומדים מזה כלום ונתקלים שוב ושוב באותן אבנים, כדאי מאוד לבחון את עצמנו.
ועוד משהו: לפעמים גם טעויות שעשינו ונראות בלתי הפיכות אפשר לתקן. לפחות לנסות.
קודם כל צריך לדעת שטעינו וזה קשה להמון אנשים להודות, בעיקר בפני עצמם".
אני, לא מכיר אנשים שטועים, בכלל.
אני קניתי פיצה, סופגניות, מיצתפוזים, מסטיקים - רשימה בריאותית לבקשתו של הבן שלי ששוכב בבית.
וואלה? יש לך בעיות אחרות מלבד הריבים בקפה??? אילו עוד בעיות יכולות להיות לבנאדם???
ראשית, חוב קודם:
אחד קוטג', שני לחם עינן, ביצים, חלב, סוכר, ירקות.
שנית, הריבים באמת אידיוטיים. אני מנסה להיות מחוץ לזה. יש לי בעיות אחרות. התבגרות היא בהחלט צעד בכיוון הנכון.
אבל זה עבד.
עובדה ששמעת עליה.
וואו ,קראתי בשקיקה והמון תודה על פוסט מעניין ומעורר בשראה.
כן, ברור שהסרט נרשם ביומן כאחד שאני צריך ללכת לראות בקרוב
וכן בתור אחד שמצוי בעיצומו של בימוי סרט בכיכובי, נושא הדיסוננס הקוגניטיבי נמצא אצלי בחקר מעמיק ממש בימים אלו...
רמי
תודה רבה. הוא כבר מתלוצץ עם חתוליו...
והנה, את מרימה לי להנחתה - תמיד תמיד צריך לספר הכל לחברות, כי כשאת בפנים, רק הן יכולות להסתכל מבחוץ ולהגיד לך שמשהו לא תקין. זתומרת במקרה שלי זה לא ככה כי הרדאר שלי קולט נורא נורא מהר, אבל במקרים של חברות שלי ושל נשים אחרות - אני תמיד אומרת להם ישר לדווח על נוהל חשוד, כי באמת לפעמים הכריזמה סוחפת, וחברה טובה יכולה לעזור לך לראות מה המצב לאשורו.
את לא מאמינה איזה מתוק וגיבור הוא היה. זהו, עכשיו הוא הלך לישון, עם אף ישר. הוא פשוט הסתכל על הילדים הקטנים במיון וראית שנשבר לו הלב והוא בכלל לא דאג לעצמו ולמצבו, למרות שהוא נראה זוועה. היתה שם ילדה קטנה שרעדה מקור וכולה היתה חבושה... היו שם מראות לא קלים. והוא ממש לא התייחס לכאבים ולדם וכל הזמן הרגיע את החברים שלו - כי באו איתו שישה חברים שהיו ממש מבוהלים, ואחד מהם נתן לו את הבומבה וכמובן שהרגעתי איתו שדבר כזה יכול לקרות. אני עצמי פעם בעטתי בכדורגל בומבה נוראית של כדור לפרצוף של הצעיר שעמד כשוער (ולא קרה לו כלום).
והקטע הוא שהיום, ביום הראשון של החופש, הוא כל היום רבץ בבית, ואני דרבנתי אותו לארגן את חבריו שיילכו לשחק כדורסל במגרש של אמנויות, כדי שיעשו משהו אקטיבי עם עצמם...
והרופא אמר לו שזה יכאב, ההחזרה של העצם למקום, והוא ממש ממש לא זז ולא עפעף. הלשעבר ואני היינו שם כמובן והגאווה היתה רבה. ביום ראשון הבא יש לו בדיקה לוודא שהכל התאחה כמו שצריך.
בבית הצעיר סעד אותו ושני החתולים ישר באו ורבצו עליו כי ישר קלטו שהוא לא בסדר.
הנבחרת של תיכון חדש תצטרך להסתדר בלעדיו.
זה מעולה שאת מבינה את זה היום ושאת רצה .
לפעמים ישנם אלו ה"מקסימים" שעד שאת קולטת שהם סדיסטים
את עמוק בתוך מערכת חולה .
אלו יודעים בדיוק מה להגיד לך ,
לתת לך הרגשה שהם קשובים לצרכייך ומשאלותייך
ואז
קצת כמו משחק פוקר ,
הם טורפים קלפים ברמאות כל כך שלמה שהם
מאמינים בשקרים של עצמם
והן בשלהם .
ולצערי הם מסתובבים בינינו - קריזמטים יפים וכובשים .
הדרך היחידה להגן על עצמך מהם היא לרוץ בזמן וזה כמעט לא אפשרי.
לכן ולהיות מוקפת בחברות /ים תומכים שיראו מה קורה .
אם יש דברים שאת נבוכה לספר עליהם סביר שמשהו לא נכון לך קורה
להקשיב לקול הפנימי הזה , לא לחשוב שאת טועה לא לעשות ניסויים על עצמך .
.
רפואה שלמה לבכורך - אם הבנתי נכון בין השורות
(בכל סוג של ספורט יש סיכון .
ומי שיש לו את הנתונים לא יכול להמנע
מכירה את זה על בשרי ) .
רק שיהיה בריא.
לא מאמינה בעצמי, אבל זו עובדה- בבית הספר היסודי והתיכון הייתי שוערת בכדוריד ובריבאונד בכדורסל, שתי עמדות שמצריכות לא אחת התעמתות חזיתית עם כדורים, היום אני נחרדת רק מהמחשבה של כדור שנזרק לכיוון שלי.
טוב, הקריירה של הבכור שלי בכדורעף/כדורסל/ווטאבר הסתיימה היום.
חבר שלו שבר לו את האף בנגיחה ידידותית, מה שנקרא אש כוחותינו, ועברו עלינו כמה שעות מקסימות באיכילוב עד שהאף המפואר שהפך לסימן שאלה בתשלובת קובה עיראקית הוחזר למקומו על ידי רופא נחוש.
לילד ולאף שלום. הוא כנראה יוכל לדגמן, אבל לא יוכל לשחק בעתיד הנראה לעין.
מה אני יגיד לכם, היה עצוב במיון של דנה - במקרים קצת יותר קשים מהנ"ל. אפילו בני הכאוב שם לב לכך, והייתי ממש גאה בו!
אגב, מיא הסרט "מה שעובד" באותו נושא
רק הרבה הרבה יותר טוב. שחקנים מעולים
הבמאי וואדי אלן. מומלץ ביותר!
אני גם
רצה
ואז בא פתאום מישהו, יקר (יקרה, יקר , יקרה, יקר תבחרי כשהרולטה עוצרת)
ונוגע בדיוק בנקודה החלשה
עם סיכה דקה דקה וארוכה
ומכוון אותה פנימה
אין לזה חוקים, את יכולה לדעת מה החולשות שלך
את יכולה לדעת שזה לא מרוע של האחר
ועדיין זה מאוד מאוד ייפגע
ואם זה תוך כדי ריצה, אז גם נופלים....
אבל קמים
מנגבים את הדמעות
כוס קפה עם פרק מספר טוב, או סרט או
אוף, אחד התכשיטים שלי (נסיונות, משחקים וואטאבר)
שמצליחים להעיף
ושוכחים, ולדבר הבא
ממש אין לי יומרות כאלה. מסתפקת בכתיבה על גברים. החלום הצנוע שלי הוא תוכנית לילה בטלוויזיה, שבה אראיין נשים וגברים והם יספרו על חוויותיהם עם בני המין השני. אני חושבת שאני יכולה להיות מאוד טובה בזה.
השם שלה יהיה משהו כמו עשת חופרת וקודחת.
ואם לא שמת לב, מאז שליאור קודנר עזב, אני מוחרמת כאן בקפה, אבל ממש לא סובלת מהיעדר צפיות. אתה יודע, כל מיני אנשים כותבים לי מיילים שאני אמיצה שהתפשטתי בתמונה המפורסמת, ואני חושבת שאני אמיצה שיצאתי נגד הנהלת הקפה, ואני משלמת את המחיר. בזה אני רואה אומץ. לא בלהסתובב עירומה. זה קל מאוד בשבילי. אני גם חושבת שמאז השתנתה המדיניות, כי עובדה שההכפשות האישיות נגמרו, ושמות כבר לא מוזכרים - אם כי יש עוד כמה שמנסים מדי פעם. האמת שכל זה נראה לי היום מאוד רחוק וטפשי.
ואני מברכת על כך שהתבגרתי סופסוף, גם אם בגילי המופלג. מאוד מעריכה את מי שהתעלו מעל הריבים האידיוטיים, ואם אחרים תקועים בנקמנויות ובחשבונאות, שיבושם להם. אני 'מכילה' ומבינה גם אותם.
עזבי... תני לי לחשוב שהילדים שלי מפתחים את מוחם ולא סתם מבזבזים את זמנם כמו בבהייה בטלוויזיה...
את יכולה להיות מבקרת אמנות פלוס סרטים פלוס כמה חוויות תרבות בכרטיס אחד.
מתי יימצא עורך מגזין התרבות והפנאי שירים את הכפפה?
בכל דבר יש פסיכולוגיה ולדעת גם
איך להתנהג - לדעתי זה הימור בלבד.
הילדים שלי משחקים, וצופים בזה שעות בטלוויזיה. לא סתם אומרים פרצוף פוקר. אתה צריך גם לחשוב קצת על הפסיכולוגיה של האחר. זה לא רק מזל, כי זו ההחלטה שלך איך להתנהג לפי מה שיש לך ביד. אני לא משחקת, אבל אין ספק שזה מפתח מיומנויות מסוימות. אותי זה פשוט משעמם פחד. אני חייבת פעילות יותר אקטיבית.
טוב, על זה אני יכולה לכתוב מגילות ולהתווכח שעות. מה אם את אומרת שיש דברים שפוגעים בך במיוחד - והם עושים בדיוק את זה? גם אז זה בטעות?
מעטים מאוד הם סדיסטיים במובהק, אבל יש נקמנים, ויש אנשים קטנים שמרגישים חיזוק לאגו רק בהשפלת האחר, ויש גם כאלה שבאמת אמרת להם מיליון פעם מה את צריכה ולא צריכה, אבל הם היו אטומים אלייך וזה נכנס להם מאוזן אחת ויצא בשנייה - באותה עת שאת היית סופר-קשובה אליהם ואל צרכיהם.
ההבדל הוא שפעם חפרתי בכל הניואנסים האלה. היום אני הולכת. מה זה הולכת? רצה.
פוקר זה לא לקזינו? משחק מזל!
יש טוענים שהוא מפתח חוש לסטטיסטיקה.
אנשים לא פוגעים בכוונה
הם פוגעים בטעות
נכון שזה לא אומר שצריך לסלוח או לשכוח או לצנזר נאומי "קדושה לאומית"
אבל זה לא בא במטרה לפגוע...
מה שכן, נורא קשה לנו לשים את עצמינו במקום של האחר ולחשוב כאילו כמוהו
כשהוא אמר את הדברים
(תקראי את הספר שדבורית נתנה לך...הוא כמו תה חם לנפש כשקוראים אותו בזמן הנכון
ואני נורא נגדית רבי מכר...)
בקשר למייל - את יודעת, מאז ומתמיד תהיתי ביני לבין עצמי אם יותר גרוע לפגוע בכוונה או לפגוע בטעות. כי היו כמה שפגעו בי 'בטעות', בלי להתכוון, ואלה היו הפגיעות הכי קשות. בכוונה הבנאדם לפחות מודע למעשיו ולתוצאות.
וכמו שאת תיארת בצורה מאוד יפה, אני אומרת על עצמי שיש לי סף עלבון מאוד נמוך. זתומרת שבחיים לא הכרחתי גבר להיות איתי. ברגע שאני מריחה את חוסר הנחת הכי קטן ממני או ממשהו בי אני קמה והולכת. אני זקוקה לקבלה מלאה ולחום ולחיבה ול...תסלח לי המפלצת מלוך נס - הערצה. אם לא, לא צריך.
דפוס זה הדבר הכי הרסני שקיים. והכי נוגע לב זה אנשים שכבר מודעים לדפוסים ועדיין לא מצליחים להשתחרר מהם (היו לי כמה כאלה). זה מזכיר לי את התקופה שהיו לי התקפי חרדה וכבר ידעתי שאלה לא בעיות נשימה, ובכל זאת עדיין קרה שנגמר לי האוויר ולא יכולתי לשלוט בזה.
מי שהוציאו אותי מהשיט היו כידוע הכדורים. הכדורים הפסיכיאטריים פתחו לי את הדלת, ואז התחלתי לעשות דברים והמציאות האוביקטיבית השתנתה וכבר לא הייתי זקוקה להם. ויותר מזה - למדתי להתנהג ולחיות כאילו אני עדיין בהשפעתם הממתנת והמנרמלת. זתומרת מן הסתם לא לכולם ולא בכל תקופה, אבל אני חושבת שהם יכולים בתנאים מסוימים לשבור דפוס שחוזר על עצמו. ומרגע שהדפוס נשבר, אנחנו מסוגלים לכל.
הוא לא הולך לשומקום, אל תדאג. באותו אתר יש קישורים לכל המוזיאונים של רומא. היכנס ובחר מה שמתאים לך.
תראי
הכל עד התערוכה
שרק בשבילה אני כבר מתכננת לי את התלאביבהבא שלי
(את יודעת יש אנשים שחיים מחוץ לתל אביב, הם זוכרים את זה כל יום, ובכל זאת הם חיים)
והסרט, ברור גם השחקנית הזאת ששיחקה בירח מר שהוא סרט מאוד מדובר בבית הזה (רק אחרי שהילדים הולכים לישון כמובן)
אבל בסוף על המייל....
את יודעת שזה אצלם, (אצלן, אצלם) בראש שלהם?
של זה שאומר?
ידעת את זה או שחידשתי לך משהו
כי אני אוהבת לחדש נורא...
ויש מושג,לימדתי את עצמי לאחרונה
שיש תור ליד הלב שלי
ומי שזורק שם אבנים, אז אנשים טובים עוקפים אותו
כל הזמן מתקרבים למרכז מלאכים
מיא זה עובד...אני נשבעת בהכי יקר
שזה עובד
אני התחברתי לחלק האחרון שכתבת
לטעות זה מותר.
השאלה אם יודעים לתקן את הטעות
כי בכל אחד מאיתנו יש התנהגות דפוסית
שאין לנו שליטה עליה והיא חוזרת כל הזמן
ואני מדברת על הצד הלא טוב.
התעלות בהחלט גורמת לי להרגיש שהצלחתי
להזיז את האבן הזאת מהדרך :)
שיט...עד שראיתי את התגובה. אזלו כל הכרטיסים למחר. בפעם הבא שאהיה ברומא...
אני הרי בשיאי המופרע התכוונתי לא רק לחיות בהמתנה אלא לחיות בדמיון עם גבר מסוים שלא יכולתי לחיות איתו במציאות. לולא אחותי שהוציאה אותי מזה, הייתי נשארת בפאזה המופרעת הזאת מי יודע כמה זמן.
אין ספק שהאהבה, היעדרה, הכימהון, ההזדקקות, הנואשות, הצורך שלנו בחום - כל אלה גורמים לנו לרדת מהפסים לפעמים. אבל בנו מצויים הכוחות לחזור לפסים, ובנו צריכה להיות גם האחריות לבקש עזרה מחברים, ממשפחה, אפילו מזרים. אני פעם לא ידעתי לבקש עזרה. היום אני יודעת יופי.
שמחתי.
תודה לך.
גלריה בורגזה היא האהובה עליי - ריכוז פנומנלי של אוצרות, שגם לא מעיק מבחינת הביקור.
זה אתר הגלריה.
זה דוד של ברניני.
מיא - תודה תודה תודה!
אני כבר רוצה לראות את הסרט.
ותודה נוספת מיוחדת על מאטיס. ועל תזכרות לחיות את העכשיו. לא לחיות בהמתנה.
(כוכב מחר, כי את יודעת - 24 שעות וכאלה :))
היום הלכתי לראות את הסרט בדיזנגוף בזכות הפוסט שלך.
תודה מיא.
קוראתך (הנאמנה) בסתר
גם מילות התשובה כדורבנות...הסרט הזה מזכיר לי תמיד לאן אסור להגיע מבחינה רגשית.
הסרט הזה גם נלמד בקורס על פתולוגיות נפשיות, כחלק משיעור על הפרעת אישיות חברתית.
אני עד יום שני בבוקר ברומא. מוזיאון שאת ממליצה עליו? יודע שאת מתה על איטליה. אומרים שזה של האומנות המודרנית מדהים. נכון?
א. אמן ואמן, שאנשים יידעו לשחרר ולהשתחרר לפני הבומבה.
ב. הלוואי שזה היה ככה. לפעמים יש חוסר סימטריה משווע, אבל אם עוד לא ניתקלת, אשריך, ואני מאחלת לך שלא תיתקל. בכלל אני מאחלת לך דברים טובים בלבד.
ג. אתה חכם. נכון. התאהבות זו מחלה. או כמו שארז אשרוב נהג להגיד: האהבה היא בושה לשכל הישר (או משו כזה) ואני הייתי עונה לו שהשכל הישר הוא בושה לאהבה.
נדמה לי הראשון ברשימת 10 הגברים הבלתי נסבלים שלי, בפוסט הידוע, זה הגבר שמטנף את אשתו/חברתו לשעבר או אשתו בהווה...
מצד שני, אם תקחי מאיתנו את ההכפשה, גמרת את כל הרכילות בעולם וחיסלת את הטעם לחיינו, לדעתי.
מה שכן, לא לכולם יש פינס. לא לואי.
דבר רביעי, מי שמתעסקים בהכפשה בעצם נטועים בעבר, לא ככה? קדימה, קדימה (כמו שנהג לומר בן של חברה שלי לחברה שלי כשלא סיפקה לו תוך שנייה את מבוקשו המיידי)
אפשר פירוט? (סתם, סתם)
תודה
א. לא התכוונתי דווקא לזוגיות . אלא גם לעבודה , מגורים וכל תחומי החיים בעצם.
ב. לגבי זוגיות , דברים לא נעשים באופן חד צדדי וגם נדמה לי , שאין באמת דברים שהם חד צדדים,
הרגשות הם דו כיוונים וכשיש חוסר סינכרוניזציה זה כנראה בגלל פחדים וחוסר הקשבה של אחד הצדדים או של שניהם.
ג. התאהבות עד כלות היא לא בהכרח אהבה , היא גם עלולה להיות תלות ואז כבר עדיף לשחרר בכל מקרה. לא ?
תרשי לי להגיד את המשפט "ממרומי גילי" בלי אירוניה
אך זה בהחלט נדיר לפגוש ,זוגות שהיו פעם הכל אחד עבור השני
ואחרי הפרידה השכילו להתעלות על רגשות שלילייים[וברור שפרידה מעוררת זאת]
ולהפוך לידידים כה טובים, ברור שלילדים זו חוויה מתקנת
אך גםלכל מי שנפרד כרגע או לאחרונה,זו תעודת זכות לדעת
לומר לעצמו"לא התאמנו, אך אין סיבה לנטור".
בני זוג שנפרדים צריכים לזכי=ור,כשהם מכפישים,הם בראש וראשונה
מעליבים את עצמם,את טעמם ואת הבחירה שלהם.
לכן כדאי שבני זוג לשעבר ישקלו ,מילים מעשים והתנהלות נעימה
המכבדת אותם ואת בת הזוג לשעבר /בן הזוג לשעבר ואת התקופה שבילו יחד
הראש באסלה - איזה דימוי משובב נפש! ובאמת חשוב להרפות. מה יש? לי זה קשה ובכל זאת הצלחתי, אז באמת כולם יכולים.
הפוסט מדבר על לעשות את הדבר שלך אבל תמיד לדעת שיש שינויים ושהם לא בהכרח רעים, להיפך, ושאי אפשר לתכנן הכל, וכמו תמיד - להיות רק עם מי שעושים לנו טוב. אבל ממש ממש טוב. אפילו לא טיפה רע.
לחיים יש נטיה לתקוע אותנו עם הראש באסלה דווקא כשתכננו אחרת לגמרי. זו דרכם (של החיים? אלוהים?) להעניש אותנו על היהירות. כל פעם שנדמה לך שאתה מסוגל לתכנן משהו, נגיד, למעלה מ-24 שעות קדימה, מישהו בא ומוריד לך נבוט על התכניות, כדי שלא יגבה ליבך.
לכן - גם אם יש לך תכנית חומש מפורטת לשלושים שנה הקרובות+אופציות+בונוסים - לפחות, שמור אותה לעצמך, בלב. כי ברגע שתכריז עליה בפומבי - זה בדיוק הרגע בו היא תתחיל לקרוס לך מול עינייך המשתאות.
ממחקר סמי-מדעי שערכתי (טוב, מחקר... שאלתי את עצמי ועוד שניים...) הדברים הכי נכונים קורים במקרה.
אז - זה לא שאני יוצא פה בקריאה נרגשת לפאסיביות מוחלטת בחיים. אבל קצת להרפות - בטוח. וכמו שאמר כבר ישו (נדמה לי) ניתן למחר לדאוג למחר.
לפני כמה ימים יצא לי לדבר על זה עם מישהי שהכרתי בתור לקוסמטיקאית:) עם זרים לפעמים יש פתיחות... דברנו על זה שהחיים כל כך יותר חזקים מאיתנו, אנחנו זזים עם כל רוח נושבת לכיוון שברוב המקרים לא בחרנו. זה לא רק הרצונות שלנו, כי כשאנחנו באינטארקציה עם העולם אז הרצונות מתערבבים וכך גם היכולות ונוצר משהו אחר, לרוב. ראיתי אנשים שהחיים חייכו אליהם ואז העלילה השתנתה וראיתי אישה שעד גיל 44 היתה לבד או בקשרים מזדמנים, בעבודות מחורבנות ובחיים על הקצה ואז הכירה איש מדהים באמת, יש להם חיי זוגיות נהדרים. הם טובים ביחד. אחד כלפי השני וכלפי העולם, והוא מציף אותה במה שהיא רוצה. ועם הממון שלו הוא יכול להשיג כל אחת, אז מה?
הפוסט שלך בעצם מדבר גם על להיות מרוצה ממה שיש, לא? ומהמקום הזה את גם לא תצאי עם גברים שגורמים לך להרגיש רע, כי את מרוצה ממה שיש ומי שיש לו טענות שילך להזדיין.
תודה. זה מדהים כמה אנחנו דומים בהשקפות החיים שלנו עם סיפורי חיים הפוכים. כשהוא מתחיל משפט אני יכולה לגמור וההיפך.
נכון :-)
מופלא.
איזו מחמאה! מגניב.
תודה.
מזמן לא מצאתי מישהו שרציתי להיות איתו ממש, אבל לשמור על נבדלות בקשר זה עניין של אופי. גם כשהייתי נשואה לא היינו דבק וכל אחד עסק בענייניו ועם חבריו.
תמונה משגעת, מיא
ורואים כאן כמה אתם חברים טובים עדיין
http://hot.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3801983,00.html
נרגעתי!
שוב, כיף של פוסטים.
שבת שלום.
זה בגלל שמוקדם בבוקר, ושבת, את יודעת... יש נינוחות.
לא משהו שלא יחלוף :))
גם לאויבים מרים (לא אנחנו, אמירה כללית) יש מכנים משותפים.
את נראית נפלא!
אנחנו מסכימים גם בעניין האח הגדול והמאגר הביומטרי שכתבת עליהם. מה יהיה? זה נשמע לי חשוד...
כתבתי כבר שאנחנו מאושרים יחד מהידיעה שאנחנו לא יחד!
מה זה מאד מן?
מירי ביקשה ממנו להצחיק אותי כדי שאחייך, והוא כל הזמן הצחיק אותי בסיפורים מהעבר שלנו עד שהתפקעתי מצחוק ואז מירי אמרה שהחיוכים שלי רחבים מדיי ויש בהם יותר מדיי שיניים...
מסכים לגמרי. מה שתיארת יושב בדיוק על הגדרת ותפישת הזוגיות שלי. אבל זה מוקדם מדי למדינה הזאת.
להיות עם ולהרגיש לעתים בלי. וההיפך.
איזה מקסימים אתם ביחד מיא. הוא קצת דומה לשחקן הראשי במאד מן, לא?
בגלל זה אני לא כל כך מתה על חיפוש הסדרים כמו 'זוגיות או 'מערכת יחסים', שהיום כל מיני מדרובים התחילו לקרוא לה דרך קיצור מערכת, ע"ע 'אני במערכת'. אבל לחפש את הקשר החם, את האינטימיות, את ההבנה - אני נמנעת בכוונה משימוש במילה המפורשת שמתחילה בא' - את הקשר המעמיק, את החיבור הטוב, ואתה יודע מה? אפילו את הסקס התשוקתי והאמיתי, לא האידיוטי עם השואו-אוף של פרטנרים חדשים - את זה אני ממשיכה לעשות.
וכשאני חושבת על זה, היו לי בחיי שני גברים שראיתי בהם נפשות תאומות - בעלי לשעבר, להלן בתמונה (אני עומדת על עקבי 12 ס"מ) ועוד מיתולוגי אחד שכתבתי עליו לא פעם שהעיד על עצמו שהוא מסתובב בעיר כאבן שאין לה הופכין. ובכן, אני בדעה שקשרים כאלה צריכים לשמור כל החיים, גם אם 'הזוגיות' מתפרקת.
חלילה, גם בנישואיי הייתי שורצת עם חברותיי. פשוט השבוע ספציפית צעדנו כל ערב בחוץ אחרי ימים שלמים של עבודה וסידורים שבהם כמעט לא היינו בבית - וזה באמת לא היה מתאפשר אילו היה בנאדם נוסף בחיינו.
'לב בחורף', סרטו מ-1992 של קלוד סוטה, הוא סרט מופתי - עם דניאל אוטיי שנישא לשחקנית שאיתו, עמנואל ביאר היפהפייה, שהיתה אשתו הראשונה - הוא היום נשוי בשנית.
מעולה.
בכל שפה הזוגיות מתפרקת, התרגום לעברית
הגיע רק עכשיו.
1. נכון.
2. ממתי היותנו עם בני זוג מונע מלהיות עם חברים/חברות???? גישה (לדעתי) לא טובה ולא בריאה. בהמשך ינסו לשכנע אותך שצריך CHAPERON בכל פעם שאת יוצאת?
מילים כדורבנות. וכן. דניאל אוטיי. ללא ספק. במיוחד ב 'לב בחורף'.
סיפרתי כבר איך כמעט התאבדתי פעם מרוב יעילות, בלי שהתכוונתי, כשלקחתי יותר מדי כדורי שינה - כדי לישון - ובחצי שעה עד שהם ישפיעו החלטתי לנקות את הבית פלוס לשטוף כלים וגם לעשות אמבטיה ואז הזמן לא הספיק לי ונרדמתי באמבטיה וכמעט טבעתי?
אל תתלאבי - זו רק הפסקה מתודית קצרצרת. אני לא רואה כזה הבדל בין התרבויות האיטלקית והצרפתית, כמו בין הגישה האירופית, המעמיקה, החופרת, שלא לומר קודחת, לבין הגישה האמריקנית המרפרפת. האמת, סרטים קלאסיים כמו תייר מזדמן, או תנאים של חיבה או אפילו אנשים פשוטים המיתולוגי כן פירקו לגורמים מערכות יחסים, וכולם גם זוכי אוסקר אם אני לא טועה, אבל תמיד עמדה ביסוד הבלגן הפסיכולוגי והיחסים בין הדמויות איזו טרגדיה קדמונית, איזה מוות נוראי ודרמטי. לעומת זאת, הסרטים האיטלקיים והצרפתיים דנים בטרגדיה של הטריוויאליות, במסמוס של החיים עצמם, במאמץ הסיזיפי פשוט לחיות, לנהל חיים מתגמלים, מאושרים, להשיג בהם מטרות שכולנו שואפים אליהן, מטרות 'קטנות'.
אפשר גם פשוט להיות לבד, אחרי שלומדים שהעוגן הוא אנחנו עצמנו. זו הקלה נורא גדולה לדעת שבעצם אנחנו לא צריכים אפחד. זה צ'ופר ונעים אבל לא חובה על בסיס יומיומי. לא כולם כאלה, יש מי שחייבים בנזוג. אבל יש כאלה שלא, וגם זה בסדר. הנה, השבוע צעדתי עם דבורית כמה ערבים ואמרתי לה - תראי איזה כיף שאין לנו בני זוג - אילו היו, לא היינו כאן יחד. והיא ענתה לי: נו, מה אני אומרת לך תמיד?
כואב הרבה פעמים, אבל זמני הכאב מתקצרים וגם עוצמתו. אני חושבת.
כל עוד אנחנו נהנות לקרוא פוסטים זו של זו, מכפת לי איך את משבחת? (אבל למה רבאק החתולה שלי מקיאה בשנייה זו על השטיח, למה?)
יש לי בעיה עם סרטים שלא דוברים אנגלית. באג שלי. הם נשמעים לאוזני מדובבים (אפילו שהם לא) ואז כל האמינות שלהם נהרסת בעיני.
ובעניין תכנון התכניות. אני אספר כאן (שוב, כי כבר סיפרתי איפהשהו-מתישהו) את הסיפור על לופה ולז -
שהיתה כוכבת עבר כושלת שאיש לא רצה ללהק, אפילו לסרטים סוג ז'. אז היא החליטה שאם לא בסרטים, היא תמצא את תהילתה במותה. והחליטה להתאבד, אבל בשיא הסטייל. אז היא סידרה את המיטה והתאפרה כמו שצריך ונשכבה עליה בתנוחה מפתה עם חלוק קטיפה מרהיב, וכבר דמיינה בעיני רוחה איך דמותה המושלמית מתנוססת למחרת על דפי העיתון.
הבעיה שהגלולות שהיא לקחה, יחד עם הארוחה-האחרונה שהיא פירגנה לעצמה - לא ממש הסתדרו היטב. היא דידתה לשירותים וככה מצאו אותה בבוקר המחרת - עם התחת למעלה וראשה קבור בתוך האסלה.
מאד שמחה שעברת מוזיקלית מהקיטש האיטלקי לקיטש הצרפתי, כי בעוד שאלה גם אלה סובלים ממתיקות-יתר לאזניי המכוסחות, הנה הראשונים לא מצליחים לצאת מגבולות ההתלהבות הראשונית, שלב ה"דלקה" (יש לקרוא במלעיל) ואילו האחרונים יודעים גם יודעים לעבור לפסים עמוקים יותר רגשית. איטלקים הם הדרמה-קווינז של החושניות, צרפתים הם הפאם-פאטאל של האהבה. איטלקים הם פוזה רעשנית של סקס, צרפתים הם סקסואלים כבר בפוזיציה. איטלקים הם אופרת-סבון, צרפתים הם אופרה. נו, אני יכולה להמשיך שעות עם הדימויים האלה, שמישהו יעצור אותי.
קיצר, נראה לי שזה משתלב גם עם המסר של הפוסט שלך על השינויים בכלל ועל התרגעות בפרט.
כך גם אני מתכנן ומבצע טיולים...
:-)
רק שאצלי זה יותר טיולי שטח ונוף.
לגבי ה- "נקסט" - כן, הדבר החכם ביותר הוא לדעת לא להיתקע בעבר.
רק לא "להתלהב" מהאפשרות הממשית הזאת ולהפכה להרגל - NEXT, NEXT, NEXT......
מתי שהוא צריך למצוא את "העוגן" ולהתייצב.
אז עכשיו לכי קצת הלאה עם זה ותחשבי על הזקנים בני ה 70-80 שהם לא יכולים להסביר לנו דברים :-)
אכן הלב הלב...
ולפעמים זה גם כואב
תשמעי... אני לא מתחייבת לא לשבח באותה צורה פוסטים שונים בעתיד, כמו כן לא מתחייבת על כך שלא שיבחתיבאותה צורה פוסטים שונים בעבר.
--- לי יש כיסוי (-: ---
את צודקת. כי גם כשטועים, אז מה לעשות? אנחנו לא מושלמים. קחי למשל את הטעויות שעשיתי אפילו במישור הווירטואלי, כשהתברברתי בכל מיני ויכוחים מפגרים וחסרי תוחלת - הרי גם מהטעויות האלה צמחו לי חברים נהדרים ובעיקר חברות. וכמובן שגם אני בסוף למדתי איך להתנהג. אז מה רע? בכל דבר יש יתרון.
תודה תודה...
בדיוק - ואתה יודע איך אני מכינה טיולים לחו"ל? כי אני אוהבת מאוד טיולים בערים גדולות - אז אני מכינה בפרוטרוט מסלולים ויעדים לבוקר, וכאלה לאחה"צ, וכאלה ליום של גשם - בפנים, וכל יום, כשאני קמה עם הנפשות הפועלות שמטיילות איתי, אנחנו יושבים על הרשימה ובוחרים מה שבא לנו, אם פעיל או סביל, לפי המצברוח. ואז כבר יש לי הטלפונים והכל, כדי להזמין מקום ולא לעמוד בתורים, והכל מתוקתק. כדי מצד אחד שיהיה מסודר, ומצד שני לא להרגיש שחייבים לעשות משהו. ותמיד מכינה רשימה יותר גדולה ממספר הימים, ויודעת שלא אספיק לראות הכל - כדי שתהיה לי סיבה לחזור לאותו מקום. עכשיו ענת חברה שלי נסעה לברלין עם ספר שערכתי (בקרוב מהדורה חדשה).
ובקשר לקרבות - הרי אנחנו תמיד נערכים למלחמה הקודמת, ואני תמיד נערכת לבעיות של הגבר הקודם, ותמיד קצת מופתעת משטויות של גבר חדש. בכל מקרה, תמיד אפשר להמשיך הלאה. פעם חשבתי שזה נורא להמשיך הלאה. היום אני חושבת שזה דווקא אופטימי. נקסט.
קודם נחזיק חמישה ימים
מה אני יגיד לך עליו...? שהוא השאנסונייר המודרני, שהוא כובש לבבות, שבין השאר היה לו רומן מאוד מתוקשר עם הנסיכה קרולין ממונקו לפני איזה עשר שנים אחרי גירושיה מסטפנו קאסיראגי אם אני לא טועה (רואה איזה זיכרון יש לי לדברים החשובים באמת? עכשיו תבוא נעמית ותתקן. גם היא טובה בטריביה האלה), והוא, היהודי בן האשפתות, עזב אותה ושבר את לבה (עשה בשכל - חרא משפחה...)!
אה, והוא בן חמישים, נשוי למישי שצעירה ממנו בעשרים שנה, סופרת-משו, ויש להם שני ילדים, ומאחוריו כבר המון תקליטים, וגם כמה סרטים, והכי חשוב - שהוא שחקן פוקר מקצועי וזוכה תחרויות בזכות העיניים התמימות האלה. זה אומר שגם לילדים שלי יש עתיד, אני חושבת.
הצרפתים אהבים מאד
לגעת בכל התסבוכות
בזוגיות ,בזוגיות עם שותפים ווריציות שונות.
לפעמים הם משעממים עד מוות
ולפעמים כמו נגעו בך במקום שלא היית מוכן /ה לו.
כתבת יפה - מהדברים שאת מתייחסת אליהם אפשר לחוש
את הבגרות המתרחשת אצלך בפנים
וההתרעננות שמתרחשת אצלך מבחוץ .
ו באופן אישי אני רוצה להתייחס למשפט הזה שלך:
"ואם אנחנו לא לומדים מזה כלום
ונתקלים שוב ושוב באותן אבנים,
כדאי מאוד לבחון את עצמנו.
ועוד משהו: לפעמים גם טעויות שעשינו ונראות בלתי הפיכות אפשר לתקן."
הייתי ילדה מאד בוגרת - החיים הכריחו אותי מתוך השרדות להתבגר מהר או לחדול ..
היו לי תובנות וחוכמת חיים של אדם מבוגר ואולי לא כל אדם מבוגר רוכש .
כשהיתי ילדה שאלתי את עצמי מתי כבר אהיה מבוגרת
- כי למבוגרים כך נראה לי אז , היה טוב, הם ידעו מה צריך ומה נכון ולא נכון .
והיום אני מרשה לעצמי לטעות ולהנות . ...
וכמובן מיא שזה משפט נכון ואמיתי.
תודה לך וחג שמח
גם לזה אני מסכים.
אני אדם שמעדיף לתכנן - אבל לא "מתעלף" כשהחיים מתקילים אותי.
כך, למשל, אני מכין היטב טיולים לחו"ל, אבל בשטח מוכן לכל שינוי שנדרש (עקב אילוצים) או סתם כי בא לעשות משה ואחר.
אני יודע שיש לא מעט אנשים שממש נכנסים לחרדה כשהם נאלצים לשנות תכנונים, למזלי אני אינני כזה.
אמר פעם מישהו (נדמה לי שזה מופיע באחד מספרי חוקי מרפי): שום תכנית קרב לא שורדת את הכדור הראשון.
אני חושב שתכנון הוא דבר חיובי וחיוני, גם כדי להיות מוכנים למגוון מצבים, ובעיקר - כדי להיות מתורגלים לחשוב בקור רוח ובשיטתיות, כדי לאפשר תגובה טובה ומהירה לכל בלת"מ שלא יבוא.
יש לי כמה דוגמאות טובות מהחיים האישיים ומהצבא (מזמן), אבל אשמור אותן לפעם אחרת.
ושוב, עוד פוסט מצויין שלך.
אני גם מאוד אוהב את הדרך בה את משלבת עבודות אומנות בפוסטים, תמיד מתאים ומעורר עוד יותר את המחשבה.
זו אנלוגיה יפה - נאמנות לגבר, כמו נאמנות לבושם. ואני הכי אוהבת שקונים לי בשמים ותמיד זוכרת מי קנתה לי מה - בייחוד חברות כמו תמר ואלומית, וקצת גברים, וגם אני אוהבת לקנות לאחרים, ובבוקר הבית שלי מאוד מבושם אחרי שהילדים הולכים לבצפר... לי יושבים על העור טוב רק בשמים מתוקים-מתוקים, למרות שאני מאוד אוהבת בשמים רעננים ולימוניים, אבל זה פשוט לא הולך.
גם אני מכירה אותך וצחקתי כי אני יודעת שבחיים האירוניה שלך לא תאפשר לך להגיד שאת לעולם לא טועה.
יש לי חור בהשכלה - מי זה פטריק הנ"ל?
יש תהליכים, אבל הם נורא איטיים. לא חשוב. בשביל מה אנחנו פה אם לא בשביל ללמוד שעורים?
שאנל בושם מקסים ושנים השתמשתי בתמצית של השאנל 5 שהוא מדהים אך כבד, ומסכימה שמתוך כל הבשמים המדמוזל הוא פשוט שלאגר והוא עדין ונעים במיוחד.ולא לשכוח שזו פונקציה של חומציות על הגוף שגם משתנה אצלנו [הנשים],וגם חוש הריח עובר שינויים לא רק החיים[ואולי מיא זה קשור] אני זוכרת בשמים שאמרתי לעצמי שלעולם לא אחליף אותם והיום אני אפילו לא יכולה להריח אותם.ואני זוכרת בני זוג שחשבתי שלעולם לא אחליף אותם ואני מצטערת להודות שאני אפילו לא זוכרת למה הייתי איתם..כן תחשבי על זה מיא..כמה שינויים אנחנו עוברים בלי משים אך הם בסופו של דבר מצטברים והופכים למהפכים
נכון, גם סרטים איטלקיים אינספור עוסקים בזה.
לא, לא ראיתי - עכשיו אני רואה. מאוד מאוד יפה, למרות שאני באופן אישי וציבורי לא ממש מתה על השחקנית הזאת עם החן הנערי-ליצני. אוהבת יותר את החן הנשי. והכי אהובה עליי היא כמובן ונסה פאראדי בתמונה הבלתי נשכחת הזו:
והאם את יודעת שפעם מישהו הביא לי את הבושם שאנל מדמואזל כמתנה לדייט ראשון?
הצחוק היה שבמקום להעריך את זה, זו נראתה לי חוצפה לא נורמלית להביא בושם מתנה לאשה - כי כאילו אמור להיות לה הבושם האישי שלה, ואפילו קצת כעסתי, והנחתי אותו בצד, ורק כעבור שבוע פתחתי אותו. ואז כבר הייתי חברה של הגבר ההוא. ומאז לא הרשיתי לעצמי לקנות אותו כי הוא נורא יקר, וגם הזכיר לי את הגבר ההוא. ומזל שאת קונה לי בשמים (נוסף על עגילים).
טוב, נוסטלגיה זה יפה, אבל צריך גם להתקדם קדימה - כמו שענת אומרת...
ואפרופו שחקניות צרפתיות מאאמות -- ראית את הפרסומת החדשה לשאנל 5 עם אודרי טאטו?
בעבר, כזכור, גם קתרין דנב האגדית הופיעה בקמפיין:
מעולם לא הבנתי מדוע מכל הבשמים של שאנל הנ"ל הכי נמכר -- אם כבר שאנל, אז רק קוקו מדמוזאל :-)
השיר מרגש, אבל רומנטיקה צרפתית בשבילי זה אזנבור, ברל ומונטאן (טוב נו ולפעמים גם אילמלא היית קיימת וקיץ אינדיאני של ג'ו דאסין)...
שנים אנחנו משקרים לעצמנו, עד שאנחנו מתישהו מפסיקים. ואז מקבלים את הבומבה. וכל אחד מתמודד איתה אחרת.
על זה אגב בנויים כל הסרטים האלה. על רגע ההתפכחות. זה ממש כואב לנו, כצופים, לראות את זה קורה לדמויות.
משם אפשר ליפול או לגדול. ליפול נורא קל, זה בא טבעי. לגדול כרוך בהמון המון מאמץ וכוח.
האמת כואבת. תמיד.
איפה התחבא הפוסט הזה?
טוב, העיקר שהגעתי. ומה שאהבתי מכל הטורבו שלך הוא שאת לעולם לא טועה. איזה משפט נהדר לאימוץ.
כל הגברים זבל, לא הפנמת?
וכרגיל התובנות שלך חכמות ברמות על. אין כמוך!
ברוטוס: לא יודע אם זה חשוב, אבל...
נטוס: גלה כבר, אחי!
ברוטוס: פטריק ברואל, אליל הנוער של צרפת...
נטוס: יהודי! חג שמח
..
24 השעות בחיים והכל יוכל להשתנות.
אלך לסרט. קאסט מעניין של שחקנים
ש.ש.
לפני תקופת ההחלמה שלי, או מה שאני אוהבת לקרוא תקופת הזרימה שלי ראיתי את החיים כבניינים. רציתי את הכל כתוכנית אב אחת. לסיים לימודים, למצוא משהו, להתחתן, להביא ילדים, למצוא עבודה טובה הכל לפי הספר הירושלמי (וכמובן לגור בירושלים) בגיל 25 הכל נפל. והתחלתי תהליך ענק של זרימה (לא היה קל!). אז נכון כמו שכתבת לא לעשות כלום בטח היה זורק אותי למקום גרוע ואני פעלתי עשיתי, טיילתי, עבדתי התקדמתי אבל לא תכננתי כל צעד וצעד. לא בנייתי חיים שלמים על פנטזיה.
על העבודה, נכון שאת לא רוצה להגיד יהיה בסדר, אבל יהיה. יש לי ניסיון ויש לי דברים שמתאימים לשלל עבודות אבל הכל עניין של תזמון והשוק ישתפר ובנתיים אני מאושרת עם מה שיש לי!
חג שמח ושבת שלום לך!
תודה.
תודה שקראת. סרטים כאלה בדרך כלל לא זוכים להצלחה מי-יודע-מה, והמבקרים כתבו עליו שהוא נדוש - תארי לעצמך... סבתא שלהם נדושה! (אני בטוחה שהיא כזאת). הוא כל כך חכם ונוגע לנו ויכול לגרום לנו לחשוב על החיים שלנו, לעומת כל מיני מותחנים בשקל, סליחה בדולר, על פושעים פאתטיים או מקרקפי נאצים.
שב"ש
תודה על שהבאת את הפוסט הזה.
השיר מדליק, וכך נראה גם הסרט.
סוף שבוע נעים, וחג שמח.
וכמובן, כוכב ענק ממני אליך.
אתמול התחשק לי סיגריה, מכיוון שכבר חודשיים לא נגעתי
לקחתי במקום ג'ין עם טוניק וליים. (בעצם, זו אולי לא ממש דוגמא מוצלחת, אלכוהול במקום ניקוטין :))
תודה על המחמאה :)) ובטח שזו מחמאה. וואו. מיא. איזה כיף שאת חושבת ככה. [
ותודה על הברכות ליומולדת, כן, השנה עברתי אותו במצב צבירה הרבה יותר מוצלח מאשר בשנה שעברה
ואת בטח זוכרת. נשיקות.
אני חושבת שהגיל מביא את התובנות הלא פשוטות.
החיים חדים וכואבים, לכל זוג יש תאריך פג תוקף. שלא יזיינו לנו בשכל על "חיו באושר ועושר.." כי אז כל התפישה תשתנה ואנשים יהיו יותר מאושרים.
הקוד תמיד היה אותו קוד, רק שהתנאים היום מאפשרים לפתוח את זה ולתת לזה ליגיטמציה ובמה.
בענין התמהיל חיים בין מיצוי איש מהותי לבין רביצה והקהייית החושים בתוך תא משפחתי או כל סוג של תא כזה...היום יותר מפעם אני בטוחה שאין שום ניגוד בין להיות מחובר למציאות לבין לממש את עצמך.
מה שמשנה זה לא להיות טוטאלי ולא לראות ממטר את הצרכים שלך, אלו מזינים את היכולת ליצור ולממש. הניהול הרגשי הזה אמור להיות ממומש ביום יום.
פוסט משובח.
מזתומרת? הרבה פעמים הגבר הוא הפגוע, והוא מכיר בזה. העניין הוא מה הוא עושה עם זה במערכת היחסים הבאה. אם הוא נשאר להתבוסס שם, בפגיעה הזאת, וממנה מוציא את מערכת היחסים הבאה, והפגיעה כבר תקרין על כל היחסים הבאים שלו, המזדמנים והלא מזדמנים, או שהוא ממשיך הלאה, בחוזק ובאופטימיות. מעטים הם הגברים שיכולים לעשות את הדבר השני, לעומת נשים שכן יוצאות באופטימיות ממערכות יחסים הרוסות.
בשמחה רבה.
נכון נכון נכון עם 800 סימני קריאה. ובגלל זה המצאתי את המילה המתועבת כימהון - כי למה אתם כמהים, למה? למשהו לא מושג? חיו את העכשיו, את הקיום. היו לי רגעים כל כך טובים, שנאחזתי בהם ומיציתי אותם, ואחר כך התברר לי שהצד השני לא היה מרוצה כי הוא השווה את זה לכל מיני דברים מהעבר... ולדברים מהעתיד - כלומר לפנטזיות שהיו לו בראש.... וכל כך כעסתי עליו! ואני עדיין כועסת כשאני נזכרת בזה. הוא היה (והינו) כל כך מטומטם! כי היה טוב! מאוד טוב! אבל לכי תדברי עם גברים. ראש בטון.
וואלה? איך אפשר? זאת לא ממש פילוסופיה גבוהה, זו פילוסופיה עממית, 'מהחיים' כזאת, יומיומית, שכולנו נתקלים בה, בניגוד לסרטים האמריקאיים, שכל שנייה רוצחים שם מישהו, ושוד מזויין, ואמה - שמי נתקל בדברים האלה ביומיום שלו?
והגיל - אני בת 45 באפריל - ואין לך מושג כמה אני שמחה על זה! באמת באמת!
כן, אני יודעת (כי קראתי אותך)
אבל יש גם צד שני, ולפעמים אין סינכרוניזציה כשהצד השני מאוהב עד כלות...
תודה סמדר. אנחנו כל כך חוששים תמיד מהלא ידוע ומשינויים - וכמעט תמיד הם לטובה, ולמה? כי אנחנו עצמנו משתנים כל הזמן, מבלי שנרגיש, כמובן. ההיתקעות במקום היא הצרה הממארת שלנו.
כן, ומקווה שנתראה בקרוב.
יש לי בעיה רק עם אנשים שחושבים שהם צודקים תמיד. אבא שלי היה כזה, ו-וו-או, איזה מריבות היו לנו! שני אנשים שחושבים שהם צודקים תמיד! הילדים שלי חכמים. למדו להגיד לי על כל דבר: את צודקת, ולהמשיך הלאה ולא לעשות כלום!
את באמת חושבת שאני חושבת שאני לא טועה?
הלוואי שהיה לי שקל על כל טעות שעשיתי - והייתי גומרת את השיפוץ הזה בלי ההלוואה הענקית שלקחתי (תמר, אני אחזיר לך מתישהו!)
ההבדל ביני לבין אנשים אחרים שעושים טעויות הוא שאני, בדרך כלל, לומדת מהטעויות שלי. זה הכל.
וגם אין לי בכלל בכלל ענייני כבוד ואין לי בעיה להודות בהן.
חנוכה שמח ומזל טוב ליומולדת של בתך!
בכלל לא קשקשת, ויש לי כמה תובנות מהקשקושים שלך.
1. קודם כל שאת קצת דומה לעמנואל סנייה - איך לא ראיתי את זה קודם? יש לה ממש תווים שדומים לך! וזו מחמאה!
2. הפינוק והתלות זו אני?
סתם, הלוואי שהייתי מוצאת מישהו להתפנק ולהיתלות בו. הרי הגבר שנראה לך הכי חזק מתגלה בדיוק אחרי שתי שניות כילד אבוד שמחפש את אמא. זה נורא. אנשים לא מבינים שדווקא עם בחורים צעירים זה ממש לא ככה. כי הם נורא רוצים להוכיח את עצמם 'גברים'. עם מבוגרים זה נורא - הם כל כך תלותיים בנשים ויללנים ובכייניים...(סליחה, אני שוב יורדת על גברים? זה בא לי ספונטני)
3. אני חושבת שכמו שבמקום קלונקס אפשר ליטול סוכריות חמוצות, צריך לשכלל את העיקרון הזה לעוד תחומים.
במקום שוקולד ליטול חסה.
במקום בית קפה ליטול מכון כושר.
במקום טלוויזיה ליטול ספר.
במקום צ'ט ליטול סקס.
חיינו ישתפרו, לא?
נשיקות ומזל טוב ליומולדת. שתינו גדלנו בשנה הזאת, וזה כיף. זה כיף לגדול באמת, מבפנים.
אני חותמת על כל מילה שלך.
וצבעתי בוורוד את המילים שלי - כי דיסוננס קוגניטיבי זה ביטוי מובהק שלי שאני משתמשת בו המון ביומיום, כי כל כך הרבה אנשים נתונים בו והוא קל לאבחון בשנייה.
תמיד כדאי להיערך ולתכנן, אבל גם להשאיר טיפה מקום לגמישות. וכמובן שאין דין יחסים שבינו לבינה, שזו ההתמחות שלי בשנים האחרונות, כדין אופרציות אחרות, כי האנשים הכי מתוכננים ולא ספונטניים (אני) בתחומים אחרים, למשל בעבודה, שם זה דווקא חיובי, עלולים ליפול חזק אם הם חושבים שיוכלו גם לתכנן ולצפות כל מהלך בחיי הרגש, שבו מעורבים אנשים אחרים.
ואתה יודע מה? לא רק ביחסים שבינו לבינה. גם בחינוך הילדים הופתעתי כשהתברר לי שאני לא יכולה לצקת את הילדים למידות שרציתי, למשל לגרום להם לאהוב את הקריאה, ללמוד בחוגים באוניברסיטה שמוצעים להם עכשיו. הם פשוט לא מעוניינים, עם כל הכאב שבדבר (לי).
ג. ומי כמוך יודע!
ראית? ספר לחבריך...
אני עוד אחנך אותך, שחר.
הנה, מצא את ההבדלים:
והייתי רחמנית עם מג ראיין, כי יש תמונות שבהן היא נראית כמו סופגנייה שנפלה על הרצפה. מוזרקת ומנופחת שהשטן לא ברא. מצד שני, ראיתי שמתקדם לעברנו סרט חדש של מישל פייפר בתפקיד קוגרית מפתה - אז בטח אלך לראות ואכתוב. מצד שלישי - גם סרט חדש של דניאל אוטיי כמאהב שרמנטי אורב לנו בקרוב...
גאוני הקליפ הזה.
והכי הכי מעניין דווקא
הוא המכורסם והפגוע
רק שלא יהיה מטומטם....
ויכיר בזה.
אני זוכרת את הסיפור הזה שסיפרת לי ואני זוכרת בדיוק איפה - בכביש עכו צפת, קצת אחרי עין כמונים. את זוכרת? בדרך לכינרת. תראי איזה זיכרון טוב יש לי. והתגלגלנו מצחוק. ואני מתגעגעת לנסיעות שלנו, אבל ההלוואות שלקחתי לשיפוצים פשוט גמרו אותי ואני חייבת לעבוד כמו מכונה ולא לעזוב את המחשב.
גם כשאני הייתי עם גברים נשואים, לא היה אחד שלא הציג אותי לאשתו - כעיתונאית שהייתי, כמובן. הם מאוד נהנו מהשיט הזה. אני זוכרת שפעם איזה מבולבל, באמת התבלבל וקבע איתי ועם אשתו באותה מסעדה, בצהריים, ועם עוד חברים (שכולם היכירו אותי) והוא עמד על המדרכה ודיבר עם אשתו ואני באתי, קשרתי את האופניים, לא זיהיתי אותה וחיבקתי אותו מכל הלב...
הוא לא נבהל, הסתובב והציג אותי כעיתונאית הנודעת. והחיבוק? הוא הרי היה איש רעים להתרועע ואדם אהוב בעיר באופן כללי... אני כמובן ברחתי משם.
ובקשר לסיפור שלך - זה מדהים (כן, כן) שהם בסוף כן מתגרשים. לא בשביל 'אהבת חייהם', שאלה אנחנו כמובן, אבל מתגרשים. מצחיק.
נכון זה קורה?
כל כך קשה לי להסביר את זה לבני ובנות עשרים שמדברים איתי ומבקשים עצה בענייני קריירה, בחירת בני זוג, וחושבים שהם יכולים לסגור משהו לכל החיים. העצה היחידה שאני נותנת זה - תלכו עם הלב. אני תמיד תמיד הלכתי. גם בעבודה (הבוס שלי הוא ידיד אהוב שלי מגיל 20), וגם באהבה, ולא טעיתי.
שובי, שובי....
והסרט באמת שווה. האמת שיש בו גם כמה הרפיות קומיות הורגות. צפו בטריילר
בצרפת, מאמי. הייתי בפאריז בחורף שעבר, והם התגלגלו ברחובות... באמת. התחילו איתי מלא, ושניים העמיסו אותי מהרחוב. אחד בחליפה פשוט שילב את זרועו בזרועי ועזר לי לקנות בסופר, וילד זרוק ששאלתי אותו אם יש שם חנות של אפל הזמין אותי לקפה וסיפר לי על מיזמי האינטרנט שלו. מקסימים. אני, כשהילדים שלי גומרים צבא - עוברת לפאריז.
אז אם אהבת את הסרט ואת הפוסט, קחי שלוש דקות וצפי בקליפ, שבו הכל נהרס ועולה על גדותיו ומתפוצץ במקביל להרס מערכת יחסים של הזוג ה'מושלם' הזה. מאוד מאוד יפה.
ומניסיון אני אומרת שאין מושלם. מה שנראה מבחוץ מושלם הוא הרבה פעמים מבפנים, מהיכרות אינטימית, כבר מכורסם ופגוע.
אני מצטערת - באמת אמרו לי שאני מעלה יותר מדיי...
כתבת כל כך נכון. הנה, גם הדובר בשיר לא משלים עם זה ש"הכל נמחק", שהיחסים נמחקו לו ותקופת חיים שלמה נמחקה כביכול מחייו - אבל לא צריך לראות את זה ככה. צריך לראות את זה כמו שאני מסתכלת על נישואיי, כתקופת חיים יפה של 13 שנה, שפשוט נגמרה כדי לפנות את מקומה לתקופות יפות נוספות, ואם לא יפות, לפחות מעניינות. והנה, זו היתה הצלחה כל כך גדולה, הגירושים האלה, עד ששלשום הצטלמתי עם בעלי לכתבה עתידית, ושנינו נראינו כל כך טוב ביחד וכל כך מאושרים שאנחנו לא יחד!
ומה שרציתי להגיד בתגובה לניתי ושכחתי באמצע הרעיון - זה שהיום אני יודעת שדברים רעים באמת באמת בונים ומחשלים, אם אנחנו מצליחים להתגבר עליהם ומוציאים מהם תובנה.
ולאחרונה כידוע היו לי לא מעט דייטים, וביניהם עם גרושים, ובאמת שמעתי כמה סיפורים של מאבקי הנשמה כאלה, כמו שאת כותבת, וזה באמת החריף והחריף, כי זה יצר רושם של טרגדיה יוונית, שכאילו אם היחסים יסתיימו, זה יהיה סוף העולם וסוף החיים, ושל הילדים בפרט. והנה היחסים נגמרו והעולם לא בא אל קצו.
בדיוק כמו שכתבת: אהבות נגמרות ואין צורך להנשימן במכונת הנשמה. ואהבות אחרות מתחילות. וזה יפה.
איזו מגניבה!
האמת, באמתחתי עוד פוסטים טובים - מה דעתך למשל על נושא כמו קינקיות של גברים? אז אל תמהרי... אבל אני משתדלת לעניין. זה סרט שראיתי כבר לפני שבועיים ונתתי לו להתבשל בראש.
נכון, וגם כתבו את זה אחרייך. כלומר, זה לא אומר לא לתכנן. בכבוד. אבל לדעת שיש לנו שליטה עד גבול מסוים, וודאי שלא על אנשים אחרים. זו תובנה חשובה מאוד עבורי.
ואת יודעת, רבים פונים אליי ובעיקר פונות, ואני נורא רוצה לעודד ולא להגיד את המשפט השחוק יהיה טוב - כי אני אגב לא מאמינה בזה, לא מאמינה שיהיה טוב. נהפוכו - יהיה הרבה יותר רע אם נשב ולא נעשה דבר ונשים את מבטחנו בגורל. הרבה פעמים כשחשבתי שיותר רע לא יכול לקרות, דווקא קרה... אז אני חושבת שכן צריך לעשות ולפעול למען מה שרוצים. ובהתייחס לגברים בכלל ולא לגבר ספציפי - אתה רוצה אשה - תגיד לה. תוכיח את זה באופן הכי הכי מובהק. אל תירדם בשמירה. ואז כבר תוכלו יחד לבעיות שיצוצו - ויצוצו.
ולגבייך, אני יודעת שאת מחפשת עבודה, וצריך לזכור שבדרך כלל לא מצליחים לחלוש על כל תחומי החיים בבת אחת, ורק התחתנת עכשיו, ולדעתי זה ממש נס בימינו למצוא בנאדם שטוב לנו איתו וטוב לו איתנו, אז אני בטוחה שתמצאי, עם המרץ שלך.
אהבתי את הפוסט הזה על כל תובנותיו. הרי, שנים עיטרתי בלוגים ופרופילים אינטרנטיים בציטטה carpe diem
ותאמיני לי, אנשים רבים מקובעים במוסכמות כגון "זה רחוק", או את צעירה, מבוגרת. אין לך מושג כמה הייתי נפגעת מדברים כאלה...
ונראה לי שאני רצה לתערוכה הזאת כשאהיה בת"א אחרי חנוכה. וגם אשמח למפגש בנות עסיסי...
אני אנטי פרנסואית!!
סרטים צרפתים - יותר מדי פילוסופיה.
לגבי התובנות - נו טוב לזה מגיעים
עם הגיל
ואל תגידי לי שבמקרה
זה הגיל לא הולך לטובתנו?
"פעמים רבות מתברר שבאמת שינויים הם לטובה כיוון שללא שינויים שנכפים עלינו מבחוץ אנחנו נתקעים במקומות שלא טובים לנו רק מתוך שמרנות ועצלנות."
ונוחות , הרבה פעמים מרוב שאנחנו רגילים למצב הזה ומכירים אותו כבר ,
אז אנחנו נשארים בו , כי במובן מסויים הוא נוח . לא צריך עכשיו להתחיל משהו חדש,
לפחד שהוא לא יצליח וכו'.
הרבה פעמים , כשאני מרגיש שהנוחות היא החוט היחיד שמקשר אותי למקום מסויים -
זה הזמן בשבילי ללכת הלאה...
התחברתי מאוד לדיבור על החיים
הדינמיות שלהם, ההפתעות, ההשלמה
וכוחה של היצירה.
אני בעיצומו של מהפך בחיי. דברייך
מאוד טובים לי עכשיו
תודה, מיא
לי כמובן אין הבעיה הזאת, כי אני לא טועה לעולם.
ואני לעולם טועה , לעולם , ואת , עדיין חברה שלי?
אחרי המלצה כזו חמה שלך, בטוח שאלך לראות את הסרט.
ובקשר לזה שאת לא טועה לעולם, בחיי שאין לי מה להגיד.
עוד לא החלטתי אם זה טוב או לא שאת חושבת כך,
מה שבטוח, זה מראה על החוזק הנפשי שלך (גם בלי סוכריות חמוצות).
מיא, את תמיד מפתיעה מחדש
ראשית, נתקעתי על התמונה של מאטיס. הרבה זמן. היא פשוט הפנטה אותי. לא יודעת מה בה עשה לי את זה- אבל זה כל כך יפה.
לגבי סרטים צרפתיים על יחסים, לפעמים כשהם טובים הם הרבה יותר טובים מכל סרט אמריקאי על יחסים, זה בא לי בתקופות, לפעמים אין לי פשוט כח נפשי לצלול לסרטים על נושאים כאלה, ואז אני מוצאת את עצמי בוהה בכל מיני מותחנים סוג ב' בערוצי הסרטים, אבל נראה לי שאת הסרט הזה אראה.
לגבי סנייה, היא אכן יפה, ואכן יש בה משהו גס, היא נראית כמו הגרסא הגסה של נסטסיה קינסקי שפולנסקי אימץ כשהיתה בערך בת 15 (מבוגרת בשנתיים מהילדה שעל יחסי המין איתה הוא עומד כעת למשפט), אבל באמת יש בה משהו גס, ביחוד ,בירח מר.
אני חושבת שאני מנסה כעת לצלול למקום של לאבחן דפוסים של התנהלות. זה קרה בגלל שמהצד ראיתי חברות משעתקות דפוסים של התנהלות מול גברים, כשהגברים משתנים ורק הדפוסים נשארים בעינם. וכמובן שהן רואות אותי, ממחזרת דפוסים של התנהלות מול גברים ובכלל ביחסים, כשהאובייקטים משתנים רק ההתנהלות נשארת בעינה. אחת נכנסת לעימות, אחת מתנהלת מול גברים כאילו היו סוג של אבא בהתפנקות ובתלות, ואני? טוב. לא אסגיר כאן. אבל את יודעת.
אני חושבת שאולי באמת כשמבינים את הדפוסים (כמו שאת הבנת את הענין של הקלונקס והסוכריות) אפשר להבין גם איך להיגמל מהם.
אבל זה כמובן מביא אותי למחשבה, שאולי זה אומר שביחסים הרבה פעמים אנחנו, גברים ונשים, לא רואים האחד את השני, משעתקים את אותה דמות שאנחנו רוצים לראות בדמיוננו ומתנהגים אותו דבר וממחזרים מערכות יחסים. אבל הרי האנשים מולנו מתחלפים...
טוב קשקשתי המון.
זה אפילו לא ברמה של להגיד אם אלה שינויים לטובה או לרעה. אלה פשוט שינויים. שאי אפשר לחזות. כי החיים הם דינמיים, ולא הכל תלוי בנו ובתכנונינו המפורטים ובמאוויינו, והסרט הזה - אם הבנתי אותו נכון, ואני חושבת שהבנתי - בעצם לועג למי שמנסים לתכנן יותר מדיי, הן לשכלתנים בעלי 'תוכניות החומש' והן למי שמנסים לשבור את הכלים ו'ללכת בעקבות הלב', כי אלה ואלה נדפקים בסרט הזה, כשלחיים יש תוכניות משלהם.
נכון, החיים דינאמיים ומלאים הפתעות.
חלק "מההפתעות" ניתנות לחיזוי (ראה המשבר הפיננסי האחרון, שבדיעבד - כל הפעמונים צלצלו - וחזק) אך אנחנו כבני אדם לוקים בדיסוננס קוגניטיבי (במקרה הטוב) - ומתעלמים בהן.
דוגמא אחרת קשורה בתהליך בניית בית, למשל, בו גם התכנון הטוב ביותר "יחטוף" מגוון מחוקי מרפי, ויש לזה הסברים לרוב.
אבל הניסיון שלי, במגוון מצבים ותחומים, מראה שבכל זאת עדיף להיות בצד "המתכוננים" והמתכננים, ויחד עם זאת להיות בעלי בגרות ומוכנות נפשית וערוכים לכך שהמציאות תכנה בנו למרות כל התכנונים, ולא להישבר מכך שהתכנון המופלא שלנו התפזר כאבק ברוח.
א. חולה על ג'ולייט בינוש, היא ואת שוות כל שבירה של שיממון חיי הנישואים
ב. רץ לראות את הסרט
ג. בענין הסיכונים, מזכיר מאוד את הסיכונים הפיננסים או הצבאיים מי שלא מעיז לא מנצח!!!
משתתף בצערך...
הסרט נשמע מצוין - ואני רוצה ללכת לראות אותו.
או לקחת אותו בדיוידי ולראות במיטה.
אני אישה זורמת עם החיים - רק שלפעמים החיים שלי זורמים לכל מיני כיוונים שאני לא מתכוונת אליהם.
תוכניות נועדו לבניינים. לחיים זה פשוט לרוב לא עובד.
התככים של הסרט מזכירים לי את הרומן שהיה לי בשנות העשרים עם גבר נשוי שגרר אותי בשבת אחת לאכול ארוחת צהרים אצלו בבית, כמובן שאשתו לא ידעה, אחרת היא לא היתה עומדת על כך שאבוא - ולא עזרו לי כל ניסיונות ההתחמקות.
אז באתי וזה היה סיוט אחד ארוך - זה התחיל מכך שהוא שיחק לי ברגליים בזמן האוכל מתחת לשולחן ורציתי להרוג אותו ונגמר בכך שהוא הלך לנוח אחרי האוכל והשאיר אותי עם אישתו - כדי שאכיר אותה טוב יותר והיא מצידה תרמה לי פרטים על חיי הסקס העגומים שלה ושל בעלה - שהיה גם המאהב שלי - שמאוד לא תאמו את הביצועים שלו במיטה איתי..ומרגע לרגע רציתי שתפתח האדמה ותבלע אותי, והמשיכה בכך שהוא לא מנשק אותה עם הלשון כבר שנים וחשבתי לעצמי - לא ייתכן שהיא מדברת על אותו גבר ייצרי שאני מכירה.
אבל גם הסתבר שהאישה סתומה ברמות קשות, אבל יפה שבא לבכות.
למחרת כמעט הרגתי אותו על החוויה לשבת שהוא אירגן לי. הוא טען שהוא רצה שאני אדע מי זו אישתו.
לזכותו יאמר שהוא מעולם לא דיבר עליה רע, אלא נתן לי לשפוט לבד מהכרות.
אחרי שנים הם התגרשו. לא לפני שהסיפור שלנו התפוצץ בכל העיר הקטנה והיה ממש טלנובלה.
הוא אהב אותי באובססיה ושיגעון.
התהליך שאת עוברת - הוא תהליך מתמיד וטוב שכך, בשנתיים תראי איפה היית ואיפה את היום...
מזל שאת אף פעם לא טועה..
כל אחד והשינוי הדינמי שלו.
לי בגיל 35 לך בגיל 39. כמו שאמרת זה לא משנה - כשזה קורה זה קורה. וזה קורה כל הזמן, וקשה לתכנן ויחד עם זאת משהו צריך בכל זאת לתכנן.
יהיה טוב, כבר אמרתי? אז אם לא - שוב אומר יהיה טוב כי כבר עכשיו טוב ומחר עוד יותר :-)
חיבוק גדול.
נ.ב.
ולשני המיילים העוקצניים - תגידי תודה. הוציא לך את העצב מהגוף. הדמעות.
האשה של מאטיס, שעורכת שולחן שנקרא הרמוניה באדום, בעצם עורכת את הבלגן הכי פראי בעולם, וזה הזכיר לי את ארוחת הערב בסרט הזה.
חנוכה כבר כאן? שיואו, איך הזמן רץ.
אני הולכת לסרט הזה :) אולי אפילו מחר. או יום שבת..או ראשון...אבל חייבת.
אני אשוב להגיב, אני קצת מוצפת רגשית כרגע :-)
איזה שיר.... איזה זמר.... להמס לתוך המבט שלו
זה בדיוק הסטייל שלי. איפה מוצאים אותם ????
סרט לרוחי
וגם הפוסט.מעולה.
ועל זה נאמר:
"ווען דער מענטש טראכט, גוד לאכט" (כשהאדם מתכנן, אלוהים צוחק) ...
נתחיל מזה שמגיע לך כמה כוכבים על הפוסט היפה הזה
,אך נתתי בצהרים, לאיפור של בביוף כוכב.
אני דווקא אוהבת סרטים כאלה, למרות שהיית על הקצה של להיות ספוילרית...כמעט
אבל עדיין נשאר טעם של עוד. בכלל הז'אנר
של דיבורים האהוב עלי, נוסח רוהמר ועוד במאים צרפתיים .
למרות שבגידות בחיי נישואין של ברגמן, אני חושבת היה הראשון
שפצח ב"דברת" בין זוגות בזמן נתון ובצילום ריאליסטי
של אחד על אחד. עם תקריבים מרשימים וקצב איטי של צילומים
עדיין התכנים משקפים מציאות אמיתית של יחסי נישואין.
ומכיון שאת "הסרטים" האלה
אני חיה ביום יום-עם מטופלים, אני מתחברת לזה כעובדת
חיים, שזה מה שיש. ושינויים הם בכלל, מנת חלקיבמשך כל חיי ואני מקבלת
את זה בקור רוח, מנסה להפיק מהשינויים את ההנאות ויש.
אלו המתקשים לקבל את המהפכים והשינויים
"נאבקים" ומייצרים מצבים הרבה יותר טראומטיים.וזה משול
לאדם השוחה מול גלים עזים ונאבק בהם,תחת לצוף
עם כיוון הגלים. ושיממון? צר לי אבל נישואין זה לא
חבילת בידור, ומי שכך קיווה יהיה ראשון להתעופף ממנה.
נישואין נועדו להקמת משפחה , ובאיזה שהוא שלב גם כשהכל
לכאורה נראה בסדר, השגרה מתחילה ל"הרוג" כל חלקה טובה.
מעטים המצליחים להתרומם מעל בעיה זו.
ואין אסון בסיום יחסים.
אהבות נגמרות ואין צורך להנשימם במכונת הנשמה.
האשה והאגדה. במיטבך
מ-ע-ו-ל-ה-!
כתבתי השבוע כתגובה לפוסט של ויטה ש"זה הפוסט הכי משובח שקראתי EVER"
אז פה אני כותבת אותו דבר בדיוק.
---
---
עשת השנה עוד תקיים הרבה יחסים. זאת העבודה שלי וזה התחביב שלי, כפרה. ואיך השיר של פטריק ברואל?
וואו מביקורת על סרט שפכת כאן הרבה מידע על המון נושאים
אתחיל ממשפט ידוע ביידש (שאתרגם כמובן) "אדם מתכנן אלוקים צוחק"- אני חושבת שזה די מסכם חלק משמעותי ממה שכתבת על זוגות, תכנונים ובכלל החיים.
על רוחיניות ומה שהחיים מביאים לנו, כל אחד והשיעורים שהוא/יא צריכים לעבור בחיים. אני הרבה יותר צעירה ממך (28 זה מותר להגיד להבדיל מ35!!!) ובשנתיים הצלחתי לעבור מרגעים הכי קשים עד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי. ותאמיני לי שלפני שנתיים קצת לפני תאונת דרכים שעברתי לא הייתי יכולה אפילו לחלום להיות איפה שאני עכשיו. ברגע שלמדתי לזרום עם השינויים שהחיים מביאים לנו השינויים הללו גם הרעים הפכו להיות נפלאים (זוכרת עדין אין לי עבודה אחרי שפטרו אותי ועדין מודה לזה כל יום).
ואיזה כיף שהוא קרא אותך, נתת לו תשובה והוא אולי הכי חכם יפה מוצלח בעולם (ואולי לא) לקח את הקרש שאת הנחת לפניו ואמר לך את המשפט הכי טפשי שיש............ איך אי אפשר להמשך אליך? תגידי לי?
אוהבת סרטים צרפתיים במיוחד כאלה שמתכנסים בהם
אבל יש לשער שאראה את זה בטלביזיה מתישהו ולא בלב דיזנגוף איך שראוי היה לקרוא לו (דיזנגוף סנטר)
וכאן אני מדברת בשם נאמני השפה העברית !
.
אנרי מאטיס זה תמיד אנרי מאטיס (את האנרי תקשיבו אני מבטאת כפי שצריך לבטא בצרפתית (אוֹנרי)
.
חנוכה שמח
}{שטוטי