לא לקחתי איתי יותר מדי תרופות ביום הראשון שלי בעבודה. אמנם יום קודם לכן, בביקורי החודשי אצל הרופאה, שיכנעתי אותה לרשום לי אנטיביוטיקה, היות וזה התחיל להרגיש לי כמו טרום דלקת סינוסים איכותית. הרופאה שלי הסתייגה קלות ואמרה לי שאני יכול לצלוח את זה בכוחותיי שלי, אמרתי לה שאני נוטה להסכים ואז התחיל המשא ומתן על סוג האנטיביוטיקה. או מוקסיפן, או אוגמנטין - הלכנו על המוקסיפן, תוך כדי התחייבות שלי שאני אנסה בהתחלה בלי. אז התחייבתי. בערב כבר לא היתה ברירה והתחלתי עם מוקסי, שם חיבה, החום שלי קצת עלה, ולא רציתי לצפות חולה באח הגדול.

חוץ ממקוסי הבאתי איתי לעבודה החדשה סוכריות טבעיות כאלה שאמורות להקל על השיעול, אבל הן רק אמורות. היו שם כמה כדורים אנטי היסטמיניים לנזלת שהיו אמורים לייבש לי קצת את הצנרת באף, סטרפסילס כאלה שמחטאים את הגרון, מיקרו תרסיס לאף ממי ים טבעי בריכוז פיזיולוגי, באלוהים זה מה שרשום עליו. אחרון חביב היה גליל שלם ומקורי של נייר טואלט שלוש שכבות עם הלברדורים הקטנטנים שנשאר לי מלפני זה. עכשיו אפשר להתחיל לעבוד בניחותא.

אני זוכר שהשומר בבוטקה של החניון הסתכל עליי עקום קצת ואמר שבכלל לא יידעו אותו בדבר הגעתי, בסוף הסברתי לו לאט והוא הבין עוד יותר לאט. הנה המחסום מתרומם ואני בדרך ללמטה של החניון. דווקא חניון פשוט כזה ונחמד, לא כמו החניון במקום הקודם שעבדתי בו. דווקא נראה לי שנסתדר לא רע ביחד החניון ואני, מה גם שיש תמיד חנייה, אבל עזבו זה פרט שולי וזניח. חיפשתי את הכניסה למעלית ובדיוק מישהו שגם עובד שם בבניין התעקש שאעלה בגרם המדרגות כי הוא לא יכול לתת לי לעלות איתו. ניסיתי להסביר לו שאני בדיוק מתחיל לעבוד היום, אבל הוא התעקש. בסופו של עניין הוא נאות לקחת אותי במעלית אבל רק עד ללובי.

בלובי הדביל עוד יצא איתי לשומרת, והוא הסביר לה "שיש כאן מישהו שמתחיל לעבוד היום". השומרת במבטא רוסי כבד אומרת לו "טוף", ותוקעת לו מבט של "אז מה?". בסוף חזרנו שנינו למעלית. במעלית הוא כאילו התנצל על זה שהוא מבעס לי ככה את הבוקר, אבל יש פה נהלים, חייכתי והשבתי לו שזה בסדר. בלב שלי חייכתי גם ואמרתי לו שזה רק עניין של זמן עד שאני תופס אותו בחניון ומיישם עליו כמה נהלים פרטיים משלי, וזה לא כולל יישור שיניים. הפלצן ירד בקומה שלו ואני המשכתי לשלי. כל ישראל חברים כבר אמרתי?

במשרד קיבלו אותי ממש יפה. הראו לי איפה אני יושב, זה זמני אבל מה שזמני נשאר די קבוע. התחלתי לקרוא המון חומר ולהשתעל כמו כלב חלוד וזקן. אני לא מנהל עכשיו, יושב בחדר עם כמה מפתחים שעוד יקללו אותי ברבות הזמן, אין לי משרד פרטי משלי, שלא לדבר על עציץ או ג'קוזי חלילה. הימים הראשונים עוברים בשיעול נוראי ואם זה היה הכלב החלוד ממקודם, הוא כבר היה מת ממזמן. מבטים מוזרים לעברי מצד אלה המפתחים "מה אתה חולה?" לא, זה סתם, באמת. זה רק הסוף של הצינון וההתחלה של האנטיביוטיקה. "וואו, מה יש לך וירוס?" אה, לא ממש, אני סתם בכאילו. ביום השני השכלתי לרוץ לקנות סירופ נגד שיעול אבל בדרך חזרה למשרד תפס אותי גשם שוטף וחזרתי שוב למקום שלי גם רטוב אבל עוד יותר משתעל. גם כן סירופ.

"המשתעל" הם מתחילים לכנות אותי, או שאולי סתם חולה. לך תסביר להם שזה לא באמת, ואני רק "קצת" מצונן. לפחות החניון סבבה, ואפילו השירותים בסדר. לשירותים בשבוע הראשון שלי היו שני שימושים עיקריים: האחד הוא השתנות מרובות עקב שתיית תה עוד יותר מרובה, שגם היא לא ממש עזרה לשיעול. השימוש השני היה סונטה לקינוח אף מודגש היטב, כי במשרד כבר הפסיק להיות לי נעים לחצרץ שם כשכולם מסתכלים עליי ככה בזווית עקומה. אולי אחד הרמזים שרמזו לי בעדינות, כשהבינו שלא יוכלו לשלוח אותי הביתה, היה לפתוח כמה חלונות ועוד בערבים הקרים והגשומים. אבל "החדש" לא ממש מפסיק להשתעל.

השיעול קצת נרגע בימים האחרונים, ואפילו יצאתי קצת מההלם שלי והתחלתי לתקשר. ממש לתקשר עם אנשים אמיתיים, כל זאת למרות שהתרגלתי לסוג כזה של יחסים וירטואלים בחודשים האחרונים. יש באמת כייף של אנשים במשרד החדש, ולאט לאט אני מסתגל. קורא מלא חומר כזה שקשור למה שהחברה מייצרת, המון ישיבות כאלה של להסביר לי איך הכל עובד, והכל חדש לי. איך אומרים? אני לא ממש בא מהתחום הספציפי הזה, אבל לפחות יש חנייה בחניון. רק בשביל זה היה שווה. טוב אולי גם בשביל עוד כמה דברים וזה כולל את הכרטיס של האוכל ואת זה שצמוד לכיס של המכנס.

ההתחלה, למרות השיעול הטורדני וההשתנות המרובות, דווקא ממש בסדר לעת עתה. אולי האינדקציה הטובה ביותר היא שאני לא חוזר הביתה עם כאב ראש נוראי, והפעם לא נראה לי שלמוקסי יש יד בדבר. במילים אחרות העסק מעניין, וזה בכלל ישמח את אמא. עם הזמן אולי אעזור קצת אומץ ואבקש שיחליפו לי את המקלדת אבל בינתיים אני שומר על פרופיל נמוך ומשתדל להשתעל קצת פחות. אולי מתישהו אני אשחרר את העצמי האמיתי שלי, ואז הם יבינו קצת יותר טוב. כל כלב חלוד בא יומו לא? בסוף הם יתרגלו אליי.

בערבים האחרונים מצאתי את עצמי חוזר מהעבודה וממשיך לקרוא חומר מהבית. "מה אתה בסדר? ומה עם החדר כושר?" סתם מצונן, לא רציני. זה ייקח עוד קצת זמן, ואני לא ממש נעלם. פחות חיים וירטואלים ברשת ויותר עבודה אמיתית, אבל גם ברשת, אז זה סוג של מתאזן אחד עם השני. אני רק קצת משתעל עכשיו וגם עם פחות נזלת. גם זה יעבור, ותמיד יש עוד מלא תרופות לנסות. הכי מוזר אתם שואלים? הכי מוזר שזו עבודה של כל יום.

עמית