שני סיפורים בעלי עוצמה רבה מובאים בפרשה שלפנינו: סיפור יוסף ואחיו וסיפור תמר ויהודה. שניהם חרוטים בזיכרוננו מפאת הדרמטיות שבהם ועם זאת לא תמיד זכור לנו שהם שזורים זה בזה. סיפור יהודה ותמר מפסיק באופן מפתיע את הרצף שבהתרחשות סביב יוסף. ברור שקטיעה זו איננה אתנחתא ספרותית אלא רמז למשמעות עמוקה יותר. נוכל למצוא קצה של תשובה בהקבלה המופיעה במדרש "ישלחו את כתנת הפסים וגו' [הכר נא הכתנת בנך] אמר ר' יוחנן אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא חייך שתשמע הכר נא (בראשית לח כה). (בר"ר פר' פד ד"ה וישלחו את). כך כפי שבני יעקב שלחו את כתונת הפסים ובקשו מהאב יעקב "הכר נא הכתנת בנך" כך תמר שולחת ליהודה את הפיקדון שבידה ואומרת "הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית ל"ח,כ"ה).   

נראה שמר גורלו של יהודה במות עליו אשתו ובניו זה אחר זה, קשור בדרך כלשהי להשתתפותו, ואף הנהגתו באותו מעשה נורא של מכירת יוסף. "ויהיה בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" מפרש הרש"ר הירש שיהודה התרחק מאחיו, "כאן סימן למתיחות ולפירור שהתגלעו בין האחים בעקבות המעשה שנעשה ביוסף, מתיחות זו הופנתה בעיקר כלפי יהודה, שהיה כנראה רב השפעה שבכולן ובהצעתו והדרכתו קרה המאורע המעציב". יהודה יורד ממעמדו כמנהיג בין האחים. מעשה האחים, ויהודה כדמות מובילה, הוא כשלעצמו ירידה מוסרית לתחתית השפלה ביותר.

 יתכן וישנו קו נוסף הקושר בין הדמויות, הוא הגבורה וכוחות הנפש הנגלים בהם. הן תמר והן יוסף מגלים את עוצמתם בבדידותם. יוסף גובר על הפיתוי של אשת פוטיפר. התנהגותו בלתי רגילה. עבד זר, בודד ומשולל זכויות מעז לאתגר ולמאן לרצון הגבירה. תמר, אישה בודדה, אלמנה פעמיים, מעזה לאתגר לא רק את חמיה אלא את ראש השבט, ראש הפירמידה הפטריארכאלית, עליו מובנה כל הסדר החברתי. אישה, גלמודה, משוללת זכויות שנושלה מכל. שניהם כאחד מוציאים ומגלמים כוחות נפש עצומים האחד בהימנעות, השנייה ביוזמה ובעשייה. [

תמר, כנשים אחרות בתנ"ך, עושה שימוש בפיתוי הנשי כדי להשיג את מטרתה, כאסתר בפני אחשורוש, כרות בפני בועז, אך תמר לעומתם פועלת ממקום של בדידות מוחלטת. ויש מי שיגיד ממקום של ייאוש מוחלט. אין לה "צוות", לא מרדכי, לא נעמי, רק היא לעצמה. על כן מרשימים עוד יותר דבריו של יהודה "צדקה ממני". אומר על כך הרמב"ן שלא רק במובן הרגיל של הפרשנות  "צדקה היא", שהיא מעוברת ממנו. אלא צדקה ממנו, במובן הפשוט שהצדק עמה, שהרי הוא לא נתן לה את שלה.

תמר העומדת להישרף יודעת את צדקותה ושולחת אל חמיה את ההוכחות. לא מוותרת. רוחה לא נופלת. ובדבריו של ספורנו על בראשית לח/כה: "שלא נפל לבה מהשתדל לזכות את עצמה אע"פ שהיו מוציאים אותה להשרף כי היה לבה כלב הארי".

לב של אריה נחוץ כדי לרדוף את הצדק. לב אריה צריך כדי לפעול נגד המוסכמות החברתיות ולדרוש את תורת ה' באמיתותה הנצחית. ללא משוא פנים, ללא עיוותים, ללא אינטרסנטיות אישית או קבוצתית, על מנת להביא אור לעולמנו האנושי.   

שבת שלום וחנוכה שמח! ethel@actcom.co.il