מיומנה של אמא לפני המסע הגדול  לפולין.

פרק ב' – פרפרים

הוא עדיין לא בפולין.

בשלוש וחצי לפנות בוקר הוא יתייצב בנמל התעופה בליווי אביו

ויפגוש שם את שאר חברי הקבוצה.

אתמול בערב ליויתי אותו לאוטובוס שלקח אותו לאביו.

עצובה? לא. (בלוק בבטן מכוווצת נחשב?)

מתגעגעת? עדיין לא. ׁ(אל תאמינו לי...יד קלה על ה sms נחשב?)

שמחה בשבילו, שיחווה משהו שאני עדיין לא חוויתי,

והוא חיכה לזה מאד.

שמחה בשבילו מעוד הרבה היבטים.

זו לא הפעם הראשונה שלו שהוא לא יהיה איתי לכל כך הרבה ימים,

אבל זה משהו אחר. זו טיסה לחו"ל ועוד לבד.

טוב נו, לא בדיוק לבד, עם החברה של התנועה ומדריכים ואבטחה מוגברת

וכל מה שצריך ויותר, אבל אני לא שם,

אז השמירה לא נחשבת שמירה...

פרפרים בבטן? מליונים בערך...

גם התכווצויות והרגשה מוזרה של בית ריק נורא...

(חפר האוגר נשאר פה בינתיים, לארח לי חברה,

ונשך אותי באצבע כשבאתי ללטף...זה בטוח רק מגעגוע,

או אולי שסתם היה רעב?)

שיטטטט

עם מי אתווכח בשבוע הקרוב שיסדר את החדר

ויפנה כביסה מלוכלכת מהחדר? הבית יהיה יותר מידי מסודר...

זה ממש לא בסדר ככה להשאיר אותי,בלי שתהיה לי הזדמנות לפתח ת'ריאות...ולזעוק חמס על נעליים בסלון

ותיק בצפר בכניסה...לנג'ס לו עם האוכל,

ושיפנה את הכלים ושיזרוק ת'זבל,

לרטון שהבית הפוך, ושישב כבר להכין 

את כל אותן העבודות שהוא שכח ואת ים השיעורים,

ושילך כבר לישון כי מאוחר!!!

מה כבר אני מבקשת מה ?!

חשוב להמשיך בשגרה הרי, אז אולי אשחרר את חפר האוגר

ואתחיל לרדוף אחריו עם האוכל ושיחזור ויסדר את הכלוב

(אבל אין לו כביסה מלוכלכת,

ולמה שיפנה את הכלים אחרי שהוא מסיים לכרסם?

וחוצמיזה, חפר עדיין לא קורא, מקסימום קורע)...

ד.א

בסוף ויתרנו על אשכול הבננות, קילו תפוזים,

האמגזית והפיג'מה עם הדובונים .

במקום זה, מילאתי לו מזוודה מלאה באהבה.

היא כנראה הספיקה לו.

כי לא שמעתי אותו מתלונן, אז בטח קיבל את האהבה באהבה...

כדאי להתקשר ולהעיר ולשאול אותו אם הוא כבר מתגעגע אלי?

כי אם כן, יש פה נהג מונית או מישהו

שמוכן לקחת אותי ספיישל לנמל התעופה?!