כותרות TheMarker >
    ';

    מקסים גילן. סתיו: מלמטה. שיר עם הארה

    0 תגובות   יום שישי , 11/12/09, 04:29

    מקסים גילן

    סתיו: מלמטה

    כְּבֶקַע בְּקַרְקָעִית שֶׁל יָם נִקְרַע

    קֶרַע

    בְּחַיֵּינוּ. אָנוּ עֲשׂוּיִים

    עֵשֶׂב-יָם וְאַלְמֻגִּים רְטֻבִּים

    דּוֹמְמִים בֵּין אַדְווֹת-הַזְּגוּגִית הַשְּׁלֵווֹת, הַשְּׁקֵטוֹת

    הַנָּעוֹת סְבִיבֵנוּ, בְּתוֹכֵנוּ, בְּלֹא מְעַט מַאֲמָץ

    רָץ-אָץ

    הָאוֹן הֶחָבוּי מֵאַחֲרֵי קַשְׂקַשֵּׂי-עוֹרֵנוּ

    הַחַד וְהַקָּשׁוּחַ.

     

    כְּקֶרַע בֵּין סַלְעֵי-אָרָד מְגֻדְּלֵי יְרֹקֶת

    כְּתֹרֶן מְצֻמָּח וּמְגֻדָּל-צְדָפוֹת

    אַתְּ נִצֶּבֶת בְּתוֹךְ תּוֹכִי. כְּמָוֶת עַל אִי.

    צַלְמָוֶת

    מֵאַחֲרֵי הָרְאִי

    בּוֹ מִתְבּוֹנֵן אֲנִי מִדֵּי תְּנוּדַת-שֶׁמֶשׁ.

     

    לָכֵן צָלַחְתִּי אֶמֶשׁ

    בַּמַּעֲמַקִּים, בַּמַּעֲנָקִים

    שֶׁל טוּב-לֵב וְשֶׁל מְסִירוּת לַזּוּלַת

    אַט אַט

    נוֹכַחְתִּי לָדַעַת מָה רַבּוּ הַמְּצוּלוֹת

    מַה גָּבְהוּ הַסְּעָרוֹת מֵעַל לְשִׁכְמֵנוּ, מֵעֵבֶר לַחֲלוֹמוֹת

    מַה נִּסְתַּבְּכוּ הַתְּהוֹמוֹת

    הָעֲשׂוּיוֹת קוֹנְכִית-וְגִיר-וּזְכוּכִית-מַתֶּכֶת

    מָה עֹמֶק הַתְּחוּשָׁה בְּיָם אֲשֶׁר כֻּלּוֹ שַׁלֶּכֶת

    שֶׁל עַצְמוֹת-אָדָם, וּשְׁיָרֵי-סְפִינוֹת סְתָוִיִּים.

     

       מקסים גילן (1931-2005) היה משורר ומהפכן, איש פוליטי עד לשד עצמותיו, עד קצות אוזניו. הפוליטיקה והחברה נגעו לו ישר בבשר. דוגמה: כשנפלו מגדלי התאומים רץ להקיא את נשמתו בשירותים. מעורב היה.

       ברשימה שפורסמה לאחרונה בynet- פיחת פרופסור נסים קלדרון בדמותו של מקסים גילן הן כמשורר ואיש ספרות והן כאיש פוליטי. דבר אחד לא סיפר לנו פרופסור קלדרון ברשימתו, שמקסים גילן בשעתו, בחוברת הפוליטית-ספרותית שלו "מטען - לחשיבה ולפעולה", ביקר אותו קשות על תפיסותיו הפואטיות והפוליטיות. גילוי נאות - היה ראוי כאן.

       זה הזכיר לי עד כמה אני אוהב את מקסים גילן המשורר, ועד כמה היה הוא בשבילי כמו בשביל אחרים משנות השישים ואילך של המאה הקודמת סוג של מר אוזן קשבת, מנטוֹר של יוצרים. יצאת מפגישה עמו ובא לך לכתוב שיר, מאמר, מחזה, מכתב, בקשת העברה - משהו במילים שיש בו רגש ועשייה. פשוט הִשרה עליך את המוזה, האיש הזה.

       גם בשיר המדהים הזה אשר לפניכם חומק גילן מפח היָקוֹשׁ של בני דורו. משוררי דור המדינה בורחים מן החגיגיות הדרמטית כמו מֵאֵשׁ - כל אחד לשיטתו. אצל עמיחי זו ההקטנה, הפטיטיזציה. "אני משתמש רק בחלק קטן/ מן המילים שבמילון..." (מתוך "אל מלא רחמים"), אצל זך זו האירוניה המוכרת כל כך ומשחקי השורות החוזרות והפסיחות והחריזה הכביכול מקרית המעידה על סתמיות הקיום "מי שאינו גר בעמק גר בהר,/ קבע המורה לידיעת הארץ/ ללא קושי ניכר..." (מתוך "אני שומע משהו נופל") ואצל אבידן זה הפאתוס-באתוס שלמד מ-ת. ס. אליוט. הוא יגביה, אך מייד יפיל את השיר אפיים ארצה בקריצה "במקום בו מנשבות הרוחות החזקות ביותר/ אין הרוחות החזקות מנשבות כלל. לכל היותר..." (מתוך "חוכמת חיים"). לא גילן.

       גם בשיר הזה תמצא את החריזה הכביכול מקרית, הקיומית, הפשוטה של זך ואת הפסיחות והגלישות המוכרות משורה לשורה שכל כך מאפיינות את דור המדינה שביקש לכתוב את זה פשוט. באמת פשוט. אבל גילן הוא דרמטי. כשהוא משורר על יחסים שבינו לבינה, על זוג, הוא לא בורח מן הפאתוס ומן הדרמה, אלא להפך, מעצים אותם. בכך שוחה השיר הזה, שהשדה הסמנטי שלו הוא אוקיאני (ים, מים רבים, ספינות, תורן) נגד הזרם הפואטי הרווח בתקופת גילן ושֶׁהֵדִים רבים שלו מגיעים עדינו עד עצם היום הזה.

       השיר פורסם בשנות השישים של המאה הקודמת ב"מאזנים" וכונס בספר "שָׂהֵד" (עכשיו, 1964 בעריכת גבריאל מוקד). ואחרי כל העניינים הסוציו-ספרותיים הללו, הנה ניתוח קצר של השיר:

       הייתה כאן סערה בחיים של שניים. הוא והיא, וגילן כותב עליה בדרך הכי מקורית בעולם. ממש כמו שמתחילה סערה בים. כבקע בקרקעית של ים, רואים את קרקעית האוקיינוס והנה הנחשול מגיע. הדבר התהומי ביחסים.

       היחסים בין הגבר לאישה מתוארים באמצעות הטבע הפראי הימי. בבית הראשון אנחנו ממש בתוך איזו לגונה של יחסים, בתוך איזה מפרץ בראשיתי עזוב. רק בבית השני צצה הנמענת האהובה והיא מזדקפת מתוך השיר כמו תורן ספינה טובעת שכבר נדבקו אליו צדפות, עוד דימוי חזק וקיומי "מוות על אי". אדם וחוה בגן עדן של אי העומד לסעור. את עצמו רואה הדובר דרך האהובה, את מצבו הקיומי הלא פשוט במערכת זו הוא חש.

       זה מוביל אותו לא לאהבה עצמית, אלא להפך, במקום נרקיסיזם יש כאן כתוצאה מן המצב הזוגי-קיומי הנסער רצון לזולתנות, רצון להכיל, לתת לאחר משלך, גם אם הזוגיות לא תשרוד ולא תצלח. והשיר מסתיים באקורד קיומי, אקזיסטנציאליסטי קשה. הכיצד קמים מאותה סערה רגשית קיומית. בא מכשול אחד, בא נחשול אחר ומאיים לטבּעני, אני קם משִׁברי ושוב מוכֶּה על ידי סערת החיים, ושוב קם. מתייאש וממשיך ללכת הלאה, נואש וממשיך, נואש וממשיך, ומחייב את החיים ולא שולל אותם למרות התמונה האוקיאנית האפוקליפטית שסביבי.

       השדה הסמנטי הזה מעיד כי מקסים ידע את מה שווירג'יניה וולף ידעה אף היא היטב - אנחנו עשויים מים יותר מאשר עפר. יעידו על זה רומנים כמו "גברת דאלוויי" ו"הגלים" - רצופי דימויים על חיי אנוש כסוג של אוקיינוס, מים רבים ותהומות אין-חקר, ואולי גם הסוף של וולף כאשר הסופרת האדירה הזאת שמה את האבנים בכיסים וצללה אל מותה בנהר. יכול להיות שאם הייתה מנהלת שיחה עם מקסים גילן על יצירתה - לא הייתה עושה את המעשה.

       תגידו רני מגזים, הוא מלודרמטי, נרגש; אבל יונה וולך תמיד טענה בשיחות ובראיונות עִמה, ששיחה עם מקסים גילן על שיריה הצילה אותה מהתאבדות בצעירותה.

      

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      מאא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין