השעה הייתה ארבע אחר הצהרים. השמש הייתה אדומה וקשה וכולם ידעו שהים יכבה אותה עוד מעט. ובאמת כולם גם היו שם. אולי לא כולם אבל המוני אנשים שירדו אל החוף ובאו לחזות בשקיעה האחרונה של השמש. והם עשו את זה כי ידעו שיותר היא לא תזרח. וזה לא שאיזה נביא תמהוני עם זקן לבן וארוך אמר להם או שהם גילו את זה באיזה ספר קדוש ועתיק.. ממש לא. זה דווקא היה עניין מדעי ביותר. לפני כמה חודשים יצאה הוועדה האסטרו- פיזיקאית הבינלאומית בהודעה הדרמטית שלאחר שנים רבות של מחקרים בנושאי רצף ויחסיות הזמן, היא הגיעה אל המסקנה הנחרצת והבלתי נמנעת שבקרוב, ממש בקרוב, הזמן ייעצר. יקפא. לנצח נצחים. בהתחלה, מרבית המדענים בעולם לא קבלו את הקביעה הזו וצחקו עליה אבל לאט לאט יותר ויותר מדענים שעיינו בעבודת המחקר השתכנעו באמיתותה ונאלצו להסכים שהוועדה האסטרו-פיסיקאית הבינלאומית פשוט צדקה- הזמן הוא דבר מתכלה, בדיוק כמו מקור אנרגיה. הזמן הוא בעצם זמני וכמו כל דבר אחר בעולם יש לו התחלה וסוף. ההתחלה הייתה בבראשית, או במפץ הגדול, תלוי איך מסתכלים על זה, והסוף לפי כל המחקרים והנוסחאות והסימולציות הממוחשבות יגיע היום בדיוק עם שקיעתה של השמש... טוב, היה איזה מדען אחד שטען שהכל שטויות במיץ עגבניות אבל הוא היה סתם מדען בזבל שהיה רואה את כל הפרקים של ריקי לייק והוא גם הכיר בעל פה את כל השירים של חנן יובל ויגאל בשן.. אז מי בכלל הקשיב לו.
כל כך הרבה אנשים היו שם על החוף. חלקם סתם נעמדו במקום והביטו על השמש השוקעת בשתיקה. היו כאלה שהתיישבו במעגלים ושרו שירי אהבה וכאלה שרקדו עם פרחים בשערות. והיו כאלה שהתחבקו וכאלה שהביאו איתם כל מיני מאכלים שהם אוהבים וכאלה שעשו מדיטציה. וגם כאלה שניסו להספיק לגמור את הספר שהם בדיוק קראו וכאלה שסתם שחקו שש-בש. או דומינו. או טריוויה. וכמובן שגם סרגיי, נוסבאום, לואי ואנה היו שם. הם ישבו על החול החם, אחד ליד השני והביטו אל הים הכחול שהחל אט אט לשנות את צבעו לורדרד אדמדם. נוסבאום שלף את הסיגריות שלו ושאל מי רוצה. אבל אף אחד לא ענה. נוסבאום למד משחק בבית ספר מאוד יוקרתי לאומניות ונכון שהאף שלו היה קצת בשמיים והוא היה אוהב לעשן בלי סוף ובכלל הוא היה יכול להיות טיפוס מעצבן לפעמים, אבל חוץ מכל זה היה דווקא נורא קל לחבב אותו ולהיות בחברתו. המשפחה של נוסבאום הייתה מאוד עשירה אבל אח שלו היה בכלא. אף אחד לא ידע בדיוק למה אבל נוסבאום היה לפעמים רומז להם שזה בגלל דברים שקשורים לסמים. אפילו היו שמועות שנוסבאום בעצמו היה מנסה כל מיני סמים קלים, סתם מתוך שעמום ושנאה להורים המרוחקים ולחיים העשירים והמשעממים האלה.. נו, אז אף אחד פה לא רוצה סיגריה אחרונה? בעצם בשבילכם זו תהיה גם הראשונה.. נו, יאללה יאללה אפשר לחשוב מה יקרה אם תתחילו לעשן ביום האחרון שנשאר לכם... נו סרגיי, קח סיגריה.. מתנה ממני, אתה הרי יודע שאני מתקמצן על סיגריות.. נו סרגיו, אל תשחק לי אותה עכשיו מיסטר טבע... סרגיי הביט בנוסבאום וקצת חייך לעצמו. הוא לא היה מדבר הרבה בגלל שהוא הגיע מארץ אחרת ועדיין היה לו קצת קשה עם השפה. אבל הוא היה קורא המון. בלי סוף ממש. בבית שלו היו מאות ספרים. שבע מאות ארבעים וארבע ליתר דיוק. ואת כולם הוא הספיק לקרוא בשנים האחרונות. הוא פשוט היה לועס אותם, בזה אחר זה: ספרי מדע בדיוני וספרי מסע ופנטזיות ורומאנים ואפוסים וספרי מתח וריגול וקלאסיקות וספרי שירה ויצירות מופת ועוד הרבה הרבה.. חלק מהספרים היו שייכים לאמו כשהיא עוד הייתה בחיים והיא קבלה אותם מאמה שלה אבל את רוב הספרים הוא כבר רכש לבדו.
נוס, אולי תעזוב אותנו. אתה לא רואה שאנחנו רוצים להיות בשקט? זו הייתה אנה. נוסבאום הביט בה וצחק. יאללה יאללה. אני מצטער באמת שאני מפריע לכולם להיכנס למנטרה שלהם. בפעם הבאה תביאי לי מוצץ וזהו.. אם בכלל תהיה פעם הבאה.. אנה נאנחה וסובבה את ראשה בחזרה אל הים. היו לה עיניים רכות ותמימות ושיער תלתלים זהוב להפליא. לפעמים כשהיא הייתה מהרהרת במשהו, כמו עכשיו, אז היא הייתה משחקת בתלתליה מבלי לשים לב ועיניה הרכות היו נהפכות לחולמות, כמעט ישנות ונדמה היה כי מבטה נודד לו אל האופק, אל אותה נקודה בדיוק שבה השמש שוקעת וממנה עולים הכוכבים והרוח הקרירה ועננים הלבנים חיוורים שתמיד מופיעים בימים היפים של השנה. זהו המקום שבו מתרחשות כל האגדות שאנה כל כך אהבה לקרוא מאז שהייתה קטנה. אגדות קסומות על נסיכים אמיצים ונסיכות יפות ועל אבירים שתהילתם חלפה ומכשפות סהרוריות וענקים פחדנים ועצובים. ואנה הייתה אוהבת לחלום ולדמיין שהיא בעצמה נסיכה שמחכה לאהובה הנסיך שיחזור מהמסע הארוך אליו יצא לפני שנים רבות. בעצם, שמה האמיתי לא היה אנה והיא קראה לעצמה כך על שמה של אנה פבלובה שהייתה רקדנית בלט מאוד מפורסמת. עם הזמן כולם הכירו אותה כאנה ואפילו היא כבר שכחה שפעם היה לה שם אחר. אנה הייתה רקדנית בלט בעצמה וכבר שנים שהיא למדה לרקוד בסטודיו במרכז העיר אצל מורה זקנה וחכמה אחת. אנה הייתה אחת התלמידות הכי טובות בסטודיו ובעצם הטובה מכולן והמורה אמרה שיש לה כשרון עצום ושהיא יכולה להגיע רחוק אבל בשביל להגיע רחוק היא הייתה צריכה להתקבל למוסד אקדמאי גבוה והיא לא יכלה פשוט משום שלא היה לה כסף, כי היא עזבה את הבית שלה לפני חצי שנה. היא לא ממש דברה על זה עם החברים שלה פה אבל הם הבינו שהיא עזבה בגלל אבא שלה. בגלל שפשוט נמאס לה. אחר כך היא גם עזבה את הלמודים והתחילה לעבוד כדי לממן את השיעורים בסטודיו. היא הייתה ישנה בכל מיני בתי מחסה ומשם הולכת למסעדה לעבוד ומשם לרקוד והיא כבר די התחילה לשנוא את החיים האלה, של העבודה המתישה במסעדה והבוס שכל הזמן צועק ומתעצבן והלקוחות המבוגרים שכל הזמן מציעים לה הצעות בתמורה לתמיכה, וכל הבחורים האלו שהייתה מתאהבת בהם שבאמת היו נראים כמו נסיכים אבל לא ממש התנהגו אליה כמו שנסיכים צריכים להתנהג. היא שנאה את כל החיים האלה, חוץ מהריקוד כמובן. אבל עכשיו כל זה כבר לא היה משנה..
לואי ישב ליד אנה והביט אליה. הוא הביט אך לא יכל לראות אותה כי הוא היה עיוור. פעם כשהוא היה קטן היו כמה ילדים שאהבו להתעלל בו ופעם אחת הם דחפו אותו לנהר מלא במים מזוהמים שהגיעו ממפעלים סמוכים ועד שהוא הצליח לצאת הוא כבר הספיק לבלוע המון מים וכנראה שהיה בהם איזה חיידק תוקפני במיוחד ולואי נעשה חולה מאוד והוא גסס וכמעט שמת. בסוף הרופאים הצליחו להציל אותו אבל החיידק הספיק לפגוע במוחו ולואי פשוט הפסיק לראות. הוא אהב מאוד לקרוא שירים, שתורגמו לכתב ברייל כמובן. מפרוסט ורחל וייטס ואלתרמן ועד יהונתן גפן ואפילו בוב דילן וג`ים מוריסון, לכולם הוא שמר מקום חם בלב. הוא גם אהב מאוד לכתוב שירים והוא היה יכול לשבת שעות מול נוף מדהים ביופיו ולדמיין אותו ואז לחבר שיר. והוא גם אהב את אנה. אבל היא לא ידעה את זה בכלל.
אז עכשיו הוא הביט אליה מביטה אל הים וניסה לדמיין אותה אבל זה שוב לא הלך לו. הוא ניסה לדמיין את שיערה הזהוב ואת צבע עיניה החולמות והוא התאמץ בכל כוחו והתרכז אבל לא הצליח לראות כלום. טוב לי נמאס. נוסבאום אמר. זה פשוט שיא השעמום אתכם.. אני קופץ לקבוצה של ההיפים שם.. אולי אני אצליח ליהנות קצת עם המסטולים האלה.. מה שבטוח אתכם זה חבל על הזמן... הי, אל תלך. לואי קרא אליו. אמרנו שנעביר את השעה האחרונה עד השקיעה ביחד, נכון?
אמרנו שנעביר, לא אמרנו שנתפגר משעמום, נוסבאום אמר וקם.. נוס, שב! תכף ומייד!! אנה קראה אליו. נוסבאום הביט אליה ואז נאנח לעצמו ומלמל כמה דברים וחזר לשבת. אנה השתתקה וסקרה במבטה את כולם. יופי היא אמרה. עכשיו נעשה בדיוק כמו שתכננו. נוסבאום אתה ראשון. מה בחרת להציג בפנינו? על מה את מדברת?? מה זאת אומרת על מה אני מדברת!?!? אמרנו הרי שכל אחד יביא לפה את הדבר הכי חשוב בשבילו, את הדבר שבשבילו מייצג את האמת הפנימית שלו וישתף את האחרים בזה, שכחת??!!!.... בסדר בסדר, סתם שאלתי.. מה את מתעצבנת, גם כן את.. בטח שהבאתי משהו.. אז אפשר להתחיל סוף סוף? נוסבאום הביט בכולם וכולם הנהנו לו בחזרה.
יופי, הגיע הזמן באמת.. אז מה שהבאתי לכם זו כמובן הצגת יחיד קצרה שחברתי, מונולוג...
הוא הוציא מכיס מעילו שעון חול עשוי זכוכית שבתוכו היה חול אדמדם ודקיק שנראה כמעט כמו נוזל סמיך.. הוא לקח שאיפה ארוכה מהסגריה ואז פנה אל עבר המוני האנשים ששטפו את החוף והרים את השעון כלפי מעלה..... |
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
את הסיפור הזה,כמו את סיפורי הירח, פרסמתי בגירסה ראשונה בפורום "מהמגירה לדיסק" של אתר IOL, שנסגר זה מכבר. פרסמתי את הסיפור יום לפני היום האחרון של המילניום הקודם. יתכן שהאווירה ששרתה אז היוותה השראה לכתיבת הסיפור.
לאחר מכן הבאתי את הסיפור שוב,בגירסתו הנוכחית, באתר במה חדשה.
היום זה מעניין עבורי לראות את אופי וסגנון הכתיבה אצלי לפני עשור, בתקופה שלאחר הצבא...
זהו החלק הראשון של הסיפור...