בפעם הראשונה ששמעתי את צירוף המילים "קצת היפוכנדרית" חייכתי לעצמי ואמרתי ברוך לאנה, הבוסית האוקראינית שלי,  שכבר נתקלתי בדברים חמורים יותר וליתר בטחון הכנסתי לארנק שני אקמול שלשה אופטלגין קצת וובן להרגעה, לא הרבה רק חפיסה, ושני משאפי ונטולין שיהיה לכל מקרה ועל כל צרה. חשבתי שאני מבוטח ומכוסה ומוכן לרע מכל. כמה תמים הייתי אז.

אנה עלתה לארץ כשהיתה בת עשרים בעליה הרוסית הגדולה של שנות התשעים אחרי שהאימפריה הרוסית התפרקה לרסיסים. פרשנים יודעי דבר טענו שהסיבה לקריסת המעצמה הבולשביקית היתה תוכנית מלחמת הכוכבים של הנשיא האמריקאי, רונלד ריגן. הם כמובן שגו לחלוטין. אבל מי יכול להאשים אותם? הם הרי לא הכירו את אנה איוואנובה. תמימים שכמותם. 

פוליטיקאים ישראלים זקפו את פתיחת השערים ללחץ הבינלאומי ולהפגנות "שלח את עמי" שיזמו. אני עצמי צעדתי ברבות מההפגנות האלו, אוחז בגאווה בשלט שעליו כתבתי בטוש עבה את קריאת משה לפרעה "שלח את עמי". צמתי רעב מול הקונסוליה האוסטרית שיצגה את ברית המועצות וכתבתי מכתבים לכל נשיאי ושועי העולם שיתערבו להציל את אחינו היהודים הכלואים מאחורי מסך הברזל של הכלא הסובייטי. אז עוד לא הכרתי את אנה איוונובה לבית זלוטין. הייתי נער תם יותר מההוא שבהגדה.

 אנה הגיעה לישראל לא לפני שהתחסנה באוקריאנה כנגד כל המחלות שמופיעות בספרי הרפואה מאז ועד עולם. כל יום הייתה מתייצבת במרפאה המקומית לקבלת חיסון אחר. לא היתה מחלה בפניה לא התחסנה ולא עזרו מחאות הרופא שפרוסטטה היא בעיה לגברים מגיל חמישים ומעלה. אנה לא וויתרה ולא שקטה עד שהרופא הזריק לה פלצבו נגד ערמונית שפירית ואישפז עצמו לשנה בסנטוריום שבשוויץ שם הוא עדיין ממלמל לעצמו ללא הפסק: לאשה אין פרוסטטה כמו שלגבר אין רחם.

 הרופא היה מקרה פרטני אך לא יחידני. אנה איוונובה דרשה שחדרי ההרצאות באוניברסיטה באודיסה ימוזגו לטמפרטורת חדר רגילה שאותה היא קבעה כארבעים מעלות צלזיוס. כל ביקור שלה במוסד ממשלתי הביא לקריסתו הטוטלית עד שהממשלה האוקראינית בישיבה חירום מיוחדת החליטה לאפשר לאנה וכל בני עמה לצאת מארצם ואם אפשר כבר עכשיו.

 בעקבות אוקראינה הלכו שאר ארצות ברית המועצות וכך הגיעה לישראל עליה המונית וכל זאת בזכותה של אנה שנחתה בחודש אוגוסט בנתב"ג כשהיא עטופה בשני מעילי פרווה אטימי רוח, גשם ושלג, כובע פרווה על ראשה וידיה מוגנות בשלש כפפות מינק צעיר. כשיצאה מהטרמינל אל חום יולי-אוגוסט עטפה את צווארה בצעיף ומלמלה שלא ידעה שכל כך קר בארץ ישראל.

 בארץ ישראל הצליחה אנה איוואנובה מעל המשוער, אחרי מספר חודשים של קשיי קליטה בהם שדדה שמיכות של חסרי בית מצאה מקום עבודה שבו התקדמה במהרה לתפקיד ראש צוות וכך התחילה ההכרות שלה ושלי כאשר בתום הראיון היא הודיעה לי שהתקבלתי לעבודה ושאלה באיזו שעה אבוא לקחת אותה לארוחה.

 כשהגעתי הביתה חיכה לי מייל מאנה ובו רשימת הרעלים שהיא נמנעת מלהכניס לפה וביבליוגרפיה מפורטת לאתרים שמזהירים בפניהם. חלב ומוצריו, למשל, הינו רעלן שנדחף אלינו על ידי רפתות וייצרני גבינה והוא מעודד בריחת סידן כבר מגיל שלש. תבלינים הינם חלק ממזימה של אל קאידה להביא לכיליון המערב והמסוכנים שבהם הינם מלח ים ופלפל שחור.  

מצויד במידע חשוב זה התייצבתי בביתה ויחדיו נסענו למסעדה צנועה ופשוטה על הטיילת שצופה לים.מלצרית צעירה כבת שמונה עשרה הגיעה אלינו לשולחן. שערה בלונדי גולש, עיניה תכולות ופניה מאירות וכל כולה קורנת ברעננות נעורים ומשמחת חיים. באדיבות מופתית היא הציעה לנו תפריט ואנה,  מבלי להביט בו,  שאלה אותה אם יש חזה עוף? "וודאי וודאי," השיבה הנערה החיננית בעליצות והראתה לנו מגוון אינסופי של מנות מבוססות חזה עוף.

"אפשר לקבל את חזה העוף בלי כל תבלינים, אבל בלי באמת?" – שאלה אנה את המלצרית החייכנית שהנהנה בראשה אך זיק קטן של תמיהה שהבזיק בעיניה עורר את זהירותה של אנה, שמלצרית זו, היתה בעיניה, כמו כל יצור אחר עלי האדמות, שליחה חורשת רעות הנושאת וירוסים וחיידקים שנועדו למוטט את מערכת החיסון שלה.

 היא סימנה למלצרית להתקרב אליה ובשצף קצף שפכה על הסטודנטית האומללה את כל ההיסטוריה הרפואית שלה מגיל חמש ועד עצם היום הזה כשהיא אינה פוסחת ולו על חיסון אחד שקיבחה החל בזריקות נגד אלרגיה לחתולי רחוב וכלה בטיפולי החוקן שהיא עושה לעצמה בהפסקות בעבודה.

 המלצרית הנבוכה הקשיבה באהדה והבטיחה שיכינו לאנה חזה עוף לא מתובל וניסתה לעשות דרכה חזרה למטבח. כמה תמימה היתה האשה הזו.

אנה קראה לה בחזרה ובטון חריף ביקשה לדעת מהיכן מגיע חזה העוף שאותו אמורים להגיש לצלחתה? מי שחט אותו?  והאם, וזה חשוב מאוד, האם עוף זה כאשר היה תרנגול צעיר ושובב לא פוטם בגרגרים חריפים? המבטא הרוסי הכבד של אנה לא הפריע לאנה להבין את עצמה, והמלצרית נראתה מותשת במקצת. קמטים קטנים נוצרו בזויות פניה, ואנה המשיכה ללחוץ ולחקור: "איך את בטוחה שזה באמת חזה בלי פלפל?" ומיד פנתה אל מצפונה של האומללה: "את יודעת מה פלפל עושה לי?"

דמעות נקוו בעיני האשה שמולנו, פניה התעוותו בכאב, שיערה התחיל להלבין. בכוח היא ניסתה לשמור על חיוך מאולץ ואנה אחזה בידה ושאגה לתוך פניה במבטא האוקראיני המשובח שלה: "בעיניים שלך??? את ראית בעיניים שלך שאין שם פלפל?"

היש בר דעת שיתפלא מדוע באוקראינה הכריזו על יום חג לאומי כשאנה עזבה? לחקור היא ללא ספק יודעת.

המלצרית הזקנה שמולנו נשברה. היא פרצה בבכי כשהיא כורעת על ברכיה והתוודתה: "זה עוף מתובל, משרים אותו בפלפל, צילי, סחוג ועמבה.. אני בעצמי סוחטת חומץ לתוכו!"

הצעקות והחקירות התישו את אנה. הוידוי ריכך את פניה. הרעב שכרסם את קיבתה ספוגת הפילולות החל להציק לה. היא הבינה שאם היא רוצה לאכול עליה להתגמש: "אפשר אולי לשטוף את העוף במים רותחים או בקיטור?" שאלה אנה אך היא אחרה את המועד. כמה תמימה הייתה היא באותה דקה.

לא!!! נייט! ממש לא וממש נייט!!" צרחה המלצרית הקשישה, "אנחנו משרים את העוף במשך חודש תמים ואני מעסה גרגירי פלפל שחור לכל הרקמות! זה מה שיש כאן לאכול!!"

"איזה שירות מחורבן," לחשה לי אנה וסימנה לי לקום. היא לקחה מהתיק שלי שני אופטלגין וארבע וואבן וקינחה בשתי שאיפות ונטולין. "בוא נלך."

לא היתה לי ברירה, היא הבוסית ואני רק מתכנת שכיר. קמתי ממקומי ובדלת העפתי מבט אחרון במלצרית הישישה. שיערה הלבין כשלג, קטרקט עכור כיסה את עיניה והיא גררה עצמה למטבח נשענת על מקל הליכה ולוחשת לעצמה "בלי פלפל, בלי מלח, בלי כלום, בלי כלום."

יצאנו מהמסעדה. עזרתי לאנה ללבוש את מעיל הגשם בעל שש השכבות שבודד אותה מהלחות והחום של הקייץ הישראלי. זוג סניטרים נכנס למסעדה ולקח בעדינות את המלצרית, בכתונת משוגעים, לתוך האמבולנס שהגיע בצפירות.

"אולי נלך למקדונלד?" שאלה אנה בתמימות וכך התחילה הקריסה של ארצות הברית של אמריקה.