אני מכירה בעל פה את כל פחי הזבל הציבוריים בשכונה, הקטנים האלה עם השקיות הירוקות של העירייה. ברחוב ויצמן, למשל, כדאי לטייל איתו בצד המזרחי, יש שם המון פחים, אבל בצד השני אין בכלל וצריך לסחוב את השקית עם החרא עד לפח של תחנת האוטובוס ולהניח אותה שם במבט מתנצל לעבר היושבים על הספסל. אם עוצרים כמה מטרים לפני כן כדי לקנות קרטיב בפיצוציה כדאי להתאפק ולא לזרוק שם, זה פח לאוכל. כדאי גם להתרחק מחנויות פרחים, שלא ישתין על העציצים בחוץ. החושים מתחדדים לקראת כל כלב מתקרב, מיד חוצים את הכביש ומתרחקים. את שקיות הניילון הקטנות שמזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מהמדף של התבלינים הנחתי עכשיו בארון של הסירים, זה הדבר האחרון שהעלמתי מטווח ראייה. את כלי האוכל, התרופות ושקי המזון היבש אני אתרום לפנסיון של נוגה, אתמול הנחתי אותם בארון השירות, ועליהם את הרצועה. את הקולר שלו, ועליו תליון עם שמו ומספר הטלפון שלי, השארתי בבית החולים, בידיו של הווטרינר. ביקשתי ממנו בטלפון שיישאר עד שאגיע, והוא חיכה. רציתי לראות את האיש האחרון שנגע בו.

את השנה הישנה קש ואני סוגרים עם זנבו של דג. הוא הקיא והתפתל. כאב לו נורא. באשפוז הראשון לא מצאו שום דבר, שחררו אותו הביתה אחרי צילומים ואולטרה סאונד. המצב לא השתפר ובאשפוז השני ניתחו אותו. הוציאו לו עשרים סנטימטרים מהמעי ותפרו בחזרה. מצבו היה קשה מאוד. אתמול בחמש בבוקר ביקשתי שירדימו אותו, אבל הווטרינר התעקש שיש לו עוד סיכוי. בחמש אחר הצהריים הוא הודיע לי שלבו הפסיק לפעום. אמרתי לו שאני רוצה שישרפו אותו ושאגיע עוד מעט. הביקור האחרון שלי היה בלילה לפני כן. נגעתי בראשו ובאוזניו והוא חרחר קצת, אני לא יודעת אם מכאב או מהנאה. בכל פעם שליטפתי אותו הוא היה מחרחר מעונג, נחירות קטנות כאלה. אהבתי לשמוע אותן יותר מכל. וזה הדבר האחרון ששמעתי.

הוא לא ידע מה קרה לו. לא אכפת לו שהוא מת. הוא לא ידע כמה טובים היו חייו, כמה מפונק היה, כמה מזל נפל בחלקו. הוא לא ידע למה הכנסתי אותו לכלוב, כשאינפוזיה ברגלו וקולר פלסטיק שקוף ומשולש על צווארו. הוא לא ידע כמה פעמים התקשרתי לטיפול הנמרץ, הוא לא ידע ששילמתי שמונת אלפים שקלים על הטיפול בו. הוא לא ידע שהוא היה מבוטח נגד מקרים כאלה עוד מהיותו גור. אבל הוא ידע שהכי כיף היה לו להיות איתי, ושהכרתי את הנקודה המדויקת לגירוד אוהב של בוקר מאחורי האוזן, כשהוא ישן במהופך על הספה. והוא ידע לחכות בסבלנות לשאריות העוף בסיומה של ארוחה. שישה בתים הוא עבר איתי, שש שנים בדיוק. הוא לא שאל מאיפה צצתי כשלקחתי אותו מצער בעלי חיים בראש השנה של אלפיים ואחת. הוא אף פעם לא היה רעב ולא צמא ומעולם לא נפרד ממני ליותר מימים ספורים. אבל הוא ידע, כמוני, שאני לו, והוא לי, ובין כל החתולים, והגברים, והחברים, והבתים, והערים - שנינו ביחד. אוהבים. לתמיד.

ועכשיו אני לבד. אין עוד מי שיודיע לי על צלצול בדלת בגלגולי זנב. אין מי שיתריע מפני הגנן שמסתובב לו בחצר. ואין עוד מי שאחבק כל בוקר, ואקשיב לנשימותיו כל לילה. אין עוד קש, לא. קש, פויה. מי זה בחוץ, מי זה בא, אין עוד ילד שלי, אמא כל כך אוהבת אותך.

קש