סיכום עשור

20.

לסיכום וכהצהרת פתיחה,

את הסיכום הזה, בעצם כתבתי בפורום וואי נט , בחלקים במשך 6 השנים האחרונות.

דעתי לא השתנתה הרבה מאז ותוך כדי.

שום קשר לטעם אישי ומה שאני שומע עכשיו באוזניות, ובכלל.

כלום ממה שכתבתי פה לא מחקרי, לא אנתרופולוגי ולא צודק.

אני חייב להגיד, כי זה לא משתמע מהכתוב, שאני בעד כל מי שיוצר, כמעט אין הופעה שאני לא נהנה ממנה, אני מודע לקשיים של כל היוצרים האלה.

אבל זה לא משנה את העובדות כפי שעיניי קולטות, ואיך שבחרתי להציג.

1.

הכל עניין של טעם אישי.

ברם, טעם הוא עניין של זמן ומקום.

אולם, זמן ומקום הוא עניין של גיל.

2.

"מה פתאום סיכום עשור, למה עשור, למה עכשיו, למי זה טוב"

הסיכום שלי לא יהיה טבלאי, כי את מי זה מעניין?. ממילא הבחירות האלה יגזרו רק ממה שיצא לי לשמוע.

אז למה?

אני בחו"ל עכשיו, סינגפור, שיהיה, הלבד במלון גורם לי לכתוב ולהרגיש קרוב.

מבחינתי, יש מאפיינים ברורים לחלוקה עשורית, רק שאני מחלק מאמצע עשור לאמצע הבא, כאשר יש פייד אין פייד אאוט בין העשורים.

למשל מ 1965 מתחיל כל מה שמהווה מבוא למה שקורה עד  1975 ואחר כך אפשר למצוא סבנטיז באופיו אפילו עד 1980-1985 כלומר הפייד אאוט.  זה גם בגלל שיש ככה זמן, פרספקטיבה ועיכול.

למה כל זה כפתיחה ?

בסביבות 1993 התחיל האינטרנט (במקומות העבודה). בסביבות 1995 התחיל להיכנס אינטרנט הביתה, ורק בסביבות 2003-2001 פס רחב. שיר שהורדת בכ 20 דקות יורד כעת בכמה שניות. זה רגע המפנה.

3.

אם ככה, 1995-2005 כאשר אני מתפייד לכיוון סוף 2009 .

עכשיו, יתכן ומעכשיו תתחיל חלוקה מחודשת לגמרי, כי התנאים בבסיסם היו זהים משנות ה 30 עד לפרוץ האינטרנט

ואולי , כבר אין מה להשוות בכלל.

ניחוש שלי ( שקשור ל "מה" ול"איך" ) שאחרי הבום הנוכחי של ה "איך", נחזור ל"מה". לשיר הפשוט, לאותו אחד שיושב בחדר ומחבר שיר עם גיטרה. שיר בחייאת, שיר. בלי התפלפלויות מוח, למשל מושגים כמו "סצינת האינדי", או "פריפריה" ... ועוד.

(אני חש שמושג כמו "סצינת האלטרנטיבי" הולך ודועך. אממ, ברוך שפטרני מהמושג הזה)

4.

אני מחשיב את גילאים 20-10 כמכריעים בעיצוב מוזיקאלי אישי לכל החיים אחר כך.

העשור האחרון תפס שכבת גיל של אלה שהיו בני 20-10 והיום הם 30-20 ,מפגש הגילאים הזה עם פעילותם באינטרנט היא שיצרה את אופי העשור הזה.

אותו קהל, ואני לא מדבר בינתיים על המוזיקה והמוזיקאים, אותו קהל נהיה מאזין אקטיבי ביותר.

בלוגרים, פורומים, רשתות חברתיות, טוקבקים , דיעות. הכל זמין מהיר ונהיר.

הקהל הזה, למרבה הצער, בדרך כלל לא בגיל של פתיחות של מה שהוא לא עדכני, עכשווי. דברים שנראה לו לא מגניב להתעכב עליהם. לד זפלין - זו קללה.

אותו קהל הוא הפעיל והאקטיבי ברשת, וככה נוצר רושם שפני הרשת הם פני העולם, ולא היא. לא כרגע.

אחד המאפיינים הבולטים של מוזיקת העשור הוא שה "מה" פינה עצמו ל "איך".

ככה מושג נוזלי כמו "אלטרנטיבי" (הוא ה "מה") הולך ופוחת כי אנשים מבינים בדרך הטבעית לאט לאט, שאם ג'ואנה ניוסום היא אלטרנטיבה למושיק עאפיה, הרי שבדיוק ההיפך נכון באותה מידה.

לנסות לאפיין מוזיקה כ "אלטרנטיבי" במישור של מאפיינים מוזיקאליים מתברר כשטות, וככה התחלף המונח ל"אינדי", שהוא כבר מושג אוורירי אמביאנטי.

אבל מה ? מן הפח אל הפחת.

האינדי, מנסה להתחכם. הנה, הגדרה יותר פתוחה, לא מחוייבת. אנחנו מדברים על אינדיפנדנט. האיך הוא הקו המנחה המשותף.

הגדרה חמקנית שעושה טוב ולגיטימציה להמון דברים. בעיקר להמון זבל.

מותר לא להיות "זמר" טוב. מותר לא לדעת לנגן. מותר להקליט חרא. העיקר שיבוא סיפור, מסר, אמירה מקוריות. קחו אדם קומאן למשל. זוועה לגיטימית.

הכל טוב. אין בעיה. אבל למה לשלול הקלטה טובה, למה לשלול נגינה טובה ?

העיניין עם "אינדי" שהוא פולש יותר להגדרת הקהל. לא למוזיקה.

ככה נולד לנו "סצינת האינדי" מוטאציה רעה אף יותר מסתם "אינדי".

5.

העשור הזה הביא בידול הקצנה ופיזור.

העשור הזה הוא עשור המאזינים. הביא המון אנטגוניזם צעיר ומולו המון חזרה למקורות ,לפעמים מטעמי מאגניבות וכאילו פתיחות תרבותית של המאזין. כלומר כשמישהו נותן רשימת אלבומי ה שעה/שבוע/חודש שנה /מאה , יהיו שם ג'ואנה ניוסום מצד אחד, וגם איזה היפ-הופ מצד שני, או איזה להקת מייספייס שרק אותו מדרג שמע או המציא מאיזה חור.

כאמור העשור הזה העלה את מעמד המאזינים האקטיביים.

למשל, לא ברורה לי התופעה של מיקסטייפים. כלומר מה עובר לו בראש, לזה שמפרסם מיקסטייפ ?. פשוט לא ייאמן. (רגע רגע, גם אני רוצה לשתף ... הלוואי וכל העולם היה אוהב את מה שאני אוהב וממליץ)

6.

בארץ, הפייד אאוט מתחיל את תהליך החזרה של המאזינים וגם היוצרים לעברית. לא ארחיב. אבל כל היוצרים , עד האחרון יחזרו לעברית. אני יודע את זה יותר טוב מהיוצרים עצמם. אני אומר להם את זה גם אם הם חושבים אחרת. אלה הבודדים,שלא יחזרו לעברית, סובלים מנכות שיש להגדיר, והם מקרה קשה. לא מדבר עליהם.

בהקשר זה  - הערה בהמשך.

7.

לגבי המוזיקה. אם נעשה אנלוגיה לאוכל, הרי שפעם מוזיקה היתה חמין, חביתה, קוסקוס. אופי, התחלה אמצע סוף. מבנה מסורת.

היום המוזיקה היא תבלין. פפריקה, חריף, מתוק (שלא לדבר על המושג המרתיח "חורפי") . כלומר, משהו ענני, כללי , אווירתי. כמעט ואין יותר שירים.

ההלחנה בעשור האחרון התדרדרה. יותר מידי "מוזיקה" פחות מידי שירים.

עובדה שממש קשה לזכור שירים. ממש קשה למצוא שירים קאנוניים.

איפה יש כאלה "שירים" ? דווקא בים תיכוני, בפופ, במזרחי.

שם יודעים את העבודה.

ב "אינדי/ אלטרנטיבי", המצב עגום ומייאש.

8.

העשור הזה המציא הגדרות וסגנונות כמספר היוצרים והשירים שנוצרו.

לא יאמן. יגדירו שיר כ פוסט/ניאו/פולק/מיסיסיפי/בלוז/מקורות/בניחוח צפון באר שבעי.

כדוגמא כללית יותר, ופרטית בישראל. כל אותם אומללי גיטאר אקוסטיים שהוגדרו כפולק (ה "מה") בתחילה.

זה כמובן התפרק, גם כי לא היו שם שירים, פרט להמהומים מלוחששים מאומללים מבוכיינים, וגם כי ההגדרה רחוקה מכל דמיון מפולק.

אז ההגדרה של הנ"ל עברה הסבה ל "סינגר-סונגרייטר" (תיחמון לכיוון ה"איך") .היה להגדרה הזו איזה סקס אפיל לשבוע, אבל גם זה נמס. גם כי נמאס שכולם הצהירו "אני שומע ניק דרייק, אני צוהל אליוט סמית')

אישית, כמו שניתן להבין, אני שמח שכל הבלתי מוכשרים, מחזיקי האקורד וחצי האקוסטיים נעלמים אחד אחרי השני.

(ורוב השירים היפים, הם אקורד וחצי שלא תהיה טעות כאן)

9.

העשור הזה הביא איתו יציאה מפרופורציות.

כל אלבום שנכשל, נחשד מיידית כאלבום מופת שלא הובן כראוי. בכל מקרה לכל אלבום יש מישהו שאוהב אותו, וכותב עליו בהתלהבות פרטית, בעוד שההמון הדומם (והקובע) יכול רק להתקל בכתבה הזו ואולי להרים גבה. לכן יוצא שכל אלבום בעשור הזה, הוא אלבום מופת עבור מישהו איפשהו.

10.

העשור הזה עיוות מושגים. למשל מרגש הפך ל "מרגש". סכריני. רגשני. כל אפשרות אחרת לריגוש ממוזיקה  נמחקה. תשאלו את צביקה הדר או את צדי צרפתי.

11.

העשור הזה האדיר קאברים.

דבר שהיה טבעי ומובן, נהפך לשיא היצירה, הרצינות והכוונה. עשיית קאבר נהייתה מדע. הדובדבן שבקצפת העשייה המוזיקאלית הכי מודעת לעצמה.

במקום שיהיה מהמקום הכי נקי וטבעי. לשיר שיר של מישהו אחר. פשוט ככה, איך שיוצא.

נורא.

ויש את הקטע של לקחת שירים, לתרגם ולבצע בעברית. עזוב רגע את רמת הביצוע. ("ביצוע" לא קדושת ה "קאבר"). שיר נולד מהריתמוס של המילים, מהסאונד והצליל של המילים היבשות עצמן. למה לחרבן את זה?

אז זה נחמד מידי פעם, אבל היחס ל"פרוייקטים" כאלה נהיה לא רציני. לא מוזיקאלי.

אתמול אכלתי מרק וייטנאמי. מבחינתי זה כמו לנסות להכניס בו קורנפלקס, משהו אישי כאילו, ולראות מה יצא. למה?

12.

העשור הזה ניפח קלישאות.

עצוב לי לשמוע יוצרים מקשקשים על אוטומט, זיבולים כמו "אמת פנימית", "נאמן לעצמי", "לא מתפשר" , "לא מתמסחר", "לא נכנע לגלגלצ" ... וכו'.

יוצרים, תהיו תמימים. תהיו טבעיים, הכל בא בתת מודע, למה כל הבולשיט הנ"ל. הרי הכל בסופו של דבר בלתי נשלט. לא האמת הפנימית, לא הנאמנות העצמית .... הכל שם. אל תהיו דואגים.

ההדגשה, האמירה, המודעות העצמית רק מקלקלת. הכל שם גם בלי שתגידו.

עזבו בחייכם.

13.

העשור הזה יצר תחושת קירבה של המאזין ליוצר (מועדונים קטנים, אינטרנט, מידע, מאחורי הקלעים,)

המאזין רוצה "להאמין ליוצר" .בתור מאזין אתה צריך להאמין לעצמך. מה אכפת למאזין מה ולמה האמת הפנימית של היוצר. עובדה שלאותו שיר, יהיה מספר דיעות כמספר המאזינים.

אז גם היוצרים נופלים לתוך הסיסמאות האלה.

שעה אתה שומע מיוצר, על איך הלחין את השיר, מה הסיפור מאחורה, מה החוויה, האמת הפנימית .... ובסוף לפעמים, כשמשמיעים את השיר, אתה שומע איזה כושל.

בחיים לא הסברתי לעצמי למה אני אוהב את "אבבא", פשוט הייתי בן 11 אז. וכן, אני אוהב ברט ג'אנש. גם מאותו גיל. ולא האמנתי להם בכלל.

14.

העשור הזה המציא את המושגים אלטרנטיבי/אינדי שנהיו מושגים סקסיים שמהלכים קסמים על הרבה אנשים. בדיוק כמו ש "היי טק" הוא כזה מושג סקסי

15.

העשור הזה הציף הרבה דברים ומושגים משעשעים:

אינדי שמינדי

מיקסטייפ

אירוחים

מקורות

פיוטים

מיינסטרים

דאבל פיצ'ר

טריפל פיצ'ר (זה מתחיל, זה מתחיל)

דאבל פיצ'ר פלוס חימום.

הופעה מול 7 אנשים , 5 מהם מוזמנים.

אמת פנימית.

השקה. האלו ישראלי, מה ? , לונץ' כבר לא בא בטוב ?

ישראלי ששר באנגלית. (אישית, אני לא שואל למה הישראלי שר באנגלית, לא בא אל היוצר בטענות. להיפך. שילך להיתקווד בכיף. אותי מעניין באופן כללי, מה וממי אני רוצה לשמוע)

קאברים. (שרון קרלן עושה "העיירה שלי" -  אחת הקטסטרופות המוזיקאליות הכי גדולות ששמעתי בחיי. רצח שיר)

דירוגים.

טבלאות.

סיכומים.

פילוחים הזויים. (למשל נניח, ערב נושא סביב שירים שמתחילים באות ג', הולחנו בקיץ ומושרים על ידי זמרת עם עיניים כחולות.)

ערבי מחוות לזמרים.( כל מה שעשו בארץ - נכשל , מחסור בכישרון. כי לעשות את שלך, הפרטי, הכי קל)

ערבי מחוות לאלבומים. (גם מה שעשו בארץ - הכל היה רצף כישלונות)

הייפ

היפסטר. (הבנתי שזו מכונת הייפים).

ילדי אינדי.

נסיך האינדי.

יקיר הסצינה.

הופעה עם רביעיית מיתרים.

קונטראבס

הופעה עם צ'לן.

עדיף צ'לנית.

עדיף בלזיצמן (המוכשרת באמת)

טרנדים (ראה גם סעיף צ'לו)

"סצינת האינדי"

סצינה

פריפריה

באר שבע.

"הסצינה הבאר שבעית". כן, פשוט עלבון לאינטליגנציה. הוכחה לניתוק ולאמונה בשמועות, או בלוגרים.

... ועוד הרבה מושגים אחרים שמבדחים אותי, אבל לא ניכנס לשמות.

16.

העשור הזה היה מעניין.

יותר מידי שמות.

פחות מידי מוזיקה.

יותר מדי יוצרים, פחות מידי מוזיקאים.

שטיחות מוזיקאלית שנובעת ממיעוט כישרון, מיעוט במיומנות. הרי אין הרבה לו ריד, או בוב דילנים. כאלה שנשענים על גאוניותם.

לעומת זאת יש קשר בין הסיכוי למוזיקה טובה ויצירה נאה, אם היוצר הוא בנוסף קצת מוכשר, ולא עלינו אפילו מיומן ומנוסה.

17.

העשור הזה יצר אשליה של פיצוץ בעשייה.

שטות מוגמרת !

יש פיצוץ בהגשה ובנגישות על הרשת.

לא חקרתי, אבל אני מאמין שכמות הכישרון, והיצירה הטובה לא השתנתה סטטיסטית ואבולוציונית. בינתיים.

18.

נחזור לאדם קומאן (הוא רק דוגמא מיני רבות)

לפחות בארץ, העשור הזה הוא עשור המוזיקה החיה.

בעובדה, לא יצאו אלבומים משמעותיים בארץ.

בניגוד לכל מי שאי פעם שמעתי, וקראתי, יצירת אלבום, העברת חוויה על דיסק היא הרבה הרבה יותר קשה מהופעה חיה.

הופעה, היא לא זירה לחשיפת האמת המוחלטת של היוצר/מבצע.

שם הכל חי, רגעי, סלחני, נהנה מעסקת החבילה של הופעה, אינטראקציה עם הקהל, האמפתיה שלו.

לאחד כמו אדם קומאן (שהוא עלבון לתפיסת העולם הפרטית שלי לגבי כל פרמטר שהוא במוזיקה) יש אולי זיק של צידוק רק בהופעה, או חלקיקון מפסטיבל.

אני לא רואה בו כהרחבה לעולם שלי, לגיוון המוזיקאלי שלי.

עברתי את הגיל.

עברתי את המקום והזמן.

זה מעל לזה. הוא פשוט לא טוב.

היו מיליונים כמוהו בזמן שיוהאן סבסטיאן באך חי. היו כאלה גם אז. אני משוכנע.

.

לא מספיק שאדם קומאן יהיה, מיוחד שונה, מקורי, אמיתי, פרטי ובעיקר שהוא לא מייניסטרים.

די רק בעובדה שהוא פשוט לא טוב.

אהבת האינדי את עצמו, האליטיסטיות המבצבצת, נו מילא.

אני לא אוהב את סלידתו של האינדי מהמייניסטרים.

19.

לסיום:

מבחינתי בארץ -  בלטו :עמיר בניון ועידן רייכל. וגם קצת - שלומי שבן. מוכשרים בטירוף, אבל לא התיישבו על טעמי האישי.

            בעולם - אליוט סמית', איימי ויינהאוס ובוב דילן שהיה לו העשור הכי טוב בחייו.

                        את ניל יאנג, לעומת זאת, המאיסו עליי מכל החורים.

באמת שהיו עוד הרבה, אבל אני מדבר על השפיצים.