אתמול התעוררה תל אביב לעוד אירוע שהלם אותה, והתאים גם ליום חורפי, כזה המקשה על התערטלות ומחול ברחובות: "מצעד זכויות האדם" קראו אותו. שלטים וסטיקרים, מקומוניסטים עד אנטי-ביומטרים נוירוטים, מאוהבי בעלי החיים עד לאוהבי כל העולם, אחיו ואחותו. חברי פייסבוק שמעולם לא נפגשו זכו סוף סוף לעמוד אחד מול השני, חברי תנועה וותיקים השוו עוללים שישבו על כתפיים - למי יש גדול יותר? ואנחנו, חמושים באביזר אופנה בדמותו של ילד פיליפיני, התמקמנו במרכז הרחבה - בעין אחת פזלנו אל השמשיות שחולקו בחינם ונגמרו לפני שהגענו, ובאוזן אחת הקשבנו רוב קשב לשירים בערבית. אלוהים, למה לא למדנו טוב יותר את השפה הזאת בתיכון? מה חשבנו לעצמנו? איך אפשר להילחם למען זכויות האדם בלב תל אביב, כשהערבית לא שגורה בפינו?! מזל שהפיליפינים למדו עברית. שיט, הוא שוב פעם משליך ניירות על הרצפה ויורק.. סולחים לו כי אמא שלו בלי ביטוח בריאות ומרוויחה 12 שקל בשעה. בפעם הבאה נחפש אביזר אופנה יותר מתורבת.

 המרוקאי-צרפתי שעושה כרגע סטאז' ב"חלונות" ולא קלטתי איך קוראים לו, ישב במכונית שלי השבוע והסביר למה הוא מבואס שהוא עוזב כאן בפברואר וחוזר לארצו השבעה: "אצלנו אין הבדל משמעותי בין שמאל לבין ימין", הלין על מר גורלו. מזל שאצלנו ההבדל מובהק כל כך - כמעט ולא נמצאו חברי פייסבוק ימנים בקרב צועדי אמש. אני מרגישה אימפוטנטית, מבולבלת וחלשה יותר היום, למרות שצעדתי. אולי אם הייתי שמה את ידי על שמשייה ועליה חותמת (לא זוכרת מה כתוב עליה, משהו שמשמעותו "יפה נפש עם קבלות"), הייתי מרגישה אחרת.