יש המון אנשים מקסימים, חכמים, יפים, מוצלחים, מלאי כוונות טובות, שחיי האהבה שלהם לא נוסקים, ''משום מה'' לגבהים.
יש המון מפרנסים מצויינים, שופכי אשפה מסורים, קוני מתנות נדיבים, זוכרי ימי הולדת, מכבסים, מבשלים, מנקים, מתחשבים, מפרגנים, תומכים ומה לא - שהאהבות שלהם על הפנים.
יש המון כוכבי קולנוע מפורסמים, עשירים מופלגים, נשיאים שבנשיאים, שאין להם מילה אחת מועילה להגיד על אהבה.
מה כל כך מסובך בלאהוב ולהיות נאהבים? יש לנו כל מיני סוגים של אהבה: לפרחים, לחיות, לספורט, לאומנות, לאוכל, להורים, לבני זוג, לילדים... וכל האהבות שלנו הן ברמה של ''קח-תן'' אהבה, להוציא מספר ימי חסד מיוחדים כמו ''ירח דבש'' לאוהבים.
אנחנו לא ''אוהבים'' אלא ''נותנים'' אהבה, וכשאנחנו נותנים אנחנו רוצים לקבל תמורה. אנחנו נותנים אהבה ורוצים לקבל אהבה או שווה ערך לה.
יש לנו קטלוג מפורט ומתומחר של נושאים שהם שווי ערך לאהבה, שמכיל סעיפים כמו ''דאגה'', ''געגועים'', ''השקעה'', שככול שאלה יותר ''עמוקים'' ועצומים, כך אהבתנו נחשבת ליותר גדולה ומיוחדת.
אנחנו הופכים מילים כמו ''דאגה'', ''געגועים'', ''השקעה'', למילים נרדפות לאהבה, למרות שאין שום קשר ביניהן לבין אהבה. כמו שאין שום קשר (לבד מזה שאנחנו עושים) בין אהבה, לבין ציונים גבוהים, וקניית גאדג'ט חדשני. אין שום קשר בין אהבה, לבין הגשת קפה, והשכבת הילדים לישון. בין זר פרחים לבין אהבה. בין ''שייכות'' ואהבה, בין ''ביטחון'' לאהבה. בין עשרים טלפונים ביום לבין אהבה. בין מכות לאהבה.
לפעמים, בשל הקישורים המוטעים שאנחנו עושים, יוצא, שהקשרים שאנחנו מנהלים הם יותר ''פלונטר'' מאשר קשר. איך מתירים את הפלונטר? על ידי כך שמוותרים על התנאים, ונשארים עם אהבה נטו. אהבה בלי תנאים. אהבה בלי תנאים היא קבלה מלאה של עצמינו כמו שאנחנו ושל האחר כמו שהוא. איך עושים את זה? מה מרוויחים מזה? על כך בהמשך.
|