לא אמנה את רשימת החטאים שלי, לא רק כי היא ארוכה מידי, אלא גם בגלל שבניגוד לאחרים בסביבה, האקסיביציוניזם שלי לא כולל מידה כזו של חשיפה. או במילים אחרות: אני מתבייש, ולדעתי אין בזה גם עניין לציבור. די רק שאומר, שהוגדשה הסאה, שהעגלה מלאה, שזה כבר, אשכרה, גועל נפש.

ואני מדבר על חטאים שבין אדם למקום, שכעת, בימים אחרונים אלו של השנה, הם העיתוי הכי מובחר כדי להתחרט עליהם, לתקן ולזכות אולי לסליחה של היושב הדי אדיש, אני חושש, במרומים.

על חטאים שבין אדם לחברו, כמובן, לא די סתם ככה להתחרט. צריך למצוא את הבנאדם שפגעת בו, לבקש ממנו סליחה ומחילה, ולקוות שברוב חסדו הוא ימצא בתוך ליבו את היכולת לסלוח, שהרי מה שעשיתי, אם עשיתי, לא נבע מרוע מזוקק, שגם הוא מן הסתם קיים בתוכי, אלא, מחולשה. חולשה די דומה, אגב, לזו שאם הוא יתאמץ מספיק, הוא ימצא גם בתוכו, ונובעת מעובדת היותנו, כולנו, אנשים. ככה נבראנו. עם שתי נפשות שכמו לפעמים בקואליציה, או בבית המשפט, הן לעומתיות, והן נמצאות תמיד, בדרך קבע, במסלול התנגשות, שרק בגלל הפער והמתח שביניהם, אפשר להשתגע.

אבל דווקא המתח הקבוע הזה שביניהם, המאבק התמידי הזה, גורם לסוג בלתי מובן של נחת רוח לזה שאחראי על יצירת השיטה והמערכת.

וכאן אני שואל: עד מתי? מתי יבוא כבר הקץ להנאה הבלתי מובנת שהוא שואב ממלחמת הנצח הזאת, מהנצחונות הקטנים ובעיקר מהכשלונות, והרי ז' פעמים יפול צדיק, נאמר איפשהו במקורות, אז מי שאינו כזה, ואינו אפילו בדרגה שמתקרבת לזו שרחוקה מאוד מהתואר צדיק, כמה פעמים הוא יפול לפני שהוא ימצא, אם הוא ימצא, בתוכו את הכוחות לקום? ולמה שהוא בכלל ינסה, למה שהוא לא יתייאש לאור כל הכשלונות הקודמים שלו?

ולכן, בערב ראש השנה, ערב יום הדין, עת הנשמות עוברות לפניו והוא מונה אותן כבקרת רועה עדרו, אני פונה אליו, בהנחה שהוא משוטט כמו כל מי שהוא משהו, בקפה - שלא רק יסלח, שהרי מי כמוהו שברא אותנו, ומכיר את חולשותנו לגווניהם, יכול לסלוח, אלא גם שיתן לכולנו שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות אושר ועושר. שזאת תהיה שנה שאנשים לא יחלו, לא יסבלו, לא יכאבו, לא ימותו. ולמה אני נשמע בלתי מאמין לפתע אפילו בעיני עצמי. מה, הוא לא יכול?

נראה אותו.