לתפוס תג'ננה

6 תגובות   יום שבת, 12/12/09, 19:13

אף אחד לא אמר שהורות זה דבר קל. לא הבטיחו לי גן של ורדים, וגם לא ציפיתי לשושנים. מה שבדרך כלל מנחה אותי כאמא זו ציפיה, לפחות קלושה שתהיה תיקשורת ביני לבין הילדים שלי...

אה, זו כניראה בדיחה של הטבע!

קודם כל, כניראה אין כל קשר בין שני המונחים: הורים וילדים.

ובואו נפרק את המונח: אמא כבדת שמיעה שלפעמים צריכה תירגום ושלא מבינה מה הילד בדיוק רוצה, וילד עם הפרעת קשב עקשן וצורח שמדבר מהר ואי אפשר להבין אותו.

 

לפעמים הילד צורח, האמא צורחת? לא, חס וחלילה. האמא צריכה להיות שקולה, ב שליטה, לקחת מליון נשימות עמוקות, לעשות דמיון מודרך, דמיון מכוון, מדיטציה, התעמלות, גלגלון...

האמא צריכה להבין את הילד. לנחם מאותו, להיות הגיונית, לפעול לפי שיטה...


ואם הילד נורא מעצבן? ואם הוא לא מוכן להקשיב לקול ההיגיון? הוא לא חייב להיות עם הפרעת קשב כדי לא להיות הגיוני, הוא יכול פשוט להיות בן... 5? (הגיל הכרונולוגי או הנפשי של הילד).

 

חברה שיש לה גם בנים עם ADHD מספרת לי: טוב, אז הפסיכולוגית שואלת אותי: "מתי את נהנית מהילד?" אני רוצה להגיד לה: "כשהוא ישן". אני פשוט מפחדת שאולי יקחו לי את הילד אם אני אגיד לה דבר כזה. אז אני אומרת: "מה זאת אומרת? אני נהנית ממנו. לפעמים יותר, לפעמים פחות. אני אוהבת אותו, הוא הבן שלי...".

זהו, בדיוק.  אנחנו כל כך אוהבות אותם. זה המקום שבו אפשר ללחוץ על האמא. את כל כך רוצה שיהיה לו טוב. בלי להרגיש את נהפכת למין סמרטוט מעוך והילד עושה מה שהוא רוצה.

 

רגע, רגע. נשימות. מדיטציה. את לא זוכרת שלימדו אותך בהדרכת הורים שצריך להיות שקולה, בשליטה, לחשוב על טובת הילד. להקנות לו גבולות?

אחרי שהכל ניגמר, האבק התפזר מעל שדה הקרב, כולם שוכבים מותשים בפינה, ואת עם כאב ראש איום וכרגיל עם רגשות אשמה מכאן עד קנדה. את חושבת: למה הייתי צריכה את זה מלכתחילה? למה בכלל היה צריך להיות אכפת לי? שילך עם סנדלים בשלג ומעיל בשמש. מה עשיתי עניין מזה?  מה היה אכפת לי שילך לסבתא לבוש כמו ליצן בקירקס?

 

הרי זה ברור שתמיד יהיה אכפת לנו. בשביל זה אנחנו אימהות. לא?

 

דרג את התוכן: