מאת: איריס ארגמן
( מתוך הספר : תהודות זהות, הדור השלישי כותב מזרחית , בהוצאת עם- עובד, 2007 )
פעם בשבוע הייתי נגררת באי רצון אחרי אבא שלי לביקור השבועי אצל סבתא. שנאתי את הביקורים אצלה. היינו מתיישבים מולה, אבא ואני. אני הייתי בוהה בדמותה הגדולה, בחזה הענק ובשתי הצמות הארוכות והאפורות שהציצו מהמטפחת שכיסתה את ראשה. היא נישקה אותי ואני תמיד נרתעתי מהריח של הגוף שלה, שלא מחובר, שמתנגד למקום. סבתא היתה מחטטת בסינר שלה ושולפת סוכרייה ומגישה לי אותה. אני לקחתי בנימוס, או שלא רציתי ואבא דחק בי שאקח, כי לא יפה להעליב את סבתא. אבא וסבתא דיברו ביניהם במרוקאית . באף מקום, מלבד ביתה של סבתא לא שמעתי את אבי מדבר במרוקאית.השפה קלחה והתנגנה מפיו בטבעיות, באינטימיות המוכרת רק לשניהם. אבא היה חוקר ושואל את סבתא על מעשיה ומנהגיה בזמן שלא היה אצלה, בודק את התרופות, המקרר. נוהג כלפיה כאילו היא בתו ולא להיפך.ואני, הבטתי בשני אנשים הקרובים לי, קרובים-רחוקים ולא הבנתי מילה. לא ניסיתי להבין, חיכיתי שהביקור יגמר, מידי פעם סבתא פנתה אליי במרוקאית ואני עניתי בעברית חצאי מילים לא קשורות. "אבא, בוא נלך כבר. משעמם לי כאן" "סבלנות, ילדה. עוד מעט נלך. לא ראינו את סבתא כל השבוע והיא כל כך שמחה שאנחנו כאן. סבתא חייכה אליי וביקשה שאתקרב אליה, היא הבינה ללבי, ידעה שאיני רוצה להישאר בבית שלה. ואני הרגשתי קצת נבוכה ונזופה. ידעתי שלא יפה להאיץ באבא ולא יפה להעליב את סבתא שלי, אבל בכל זאת לא נעים לי כאן. מחשבותיי הפליגו הרחק מעבר לכותלי הבית ורק חיכיתי לסיום הביקור, לרגע שנצא החוצה. וכל הדרך הביתה אבא יהיה רק שלי, כל הדרך נדבר בעברית, בשפה שאני מכירה ואבא שלי יספר לי את הסיפורים שהוא יודע לספר לי, רק לי. בדרך נעבור ליד חלונות הראווה, נפגוש חברים של אבא מהעבודה. אבא שלי יחזור להיות האבא שאני מכירה ואוהבת ולא דמות זרה שמדברת בשפה לא ברורה.הם שקעו בשיחה שלהם, בשפת הסתרים הפרטית שלהם ואני בינתיים ניתקתי מהם ובהיתי בקירות הלבנים ששזורים בהם תמונות של אנשים שהלכו לעולמם שמעולם לא הכרתי. וגם תמונות של אבא שלי והאח היחיד שלו.ויש עוד תמונה, ממש במרכז הקיר הלבן.שם במרכז עומדת לה תמונה של ילדה עצובה, עם עיניים שחורות וגדולות. את הפנים מעטר שער שחור וחלק והיא עצובה, כל כך עצובה. פעם אבא סיפר לי שהילדה הזו היא אחות שלו שנפטרה בגיל צעיר. כשהייתי באמצע כיתה ו' היא נפטרה. לא ידעתי שהיתה חולה. אבא היה עצוב מאוד. מודעות אבל כיסו את חדר המדרגות של הבית שלנו ואנשים רבים באו לנחם את אבא שהתכנס לתוך עצמו. התבוננתי באבא והרגשתי את הכאב הגדול שלו והרהרתי שיותר לא נלך ביחד לסבתא, לא אקשיב לו שעה שהוא מדבר איתה בשפת הסתרים שלהם, לא אחקור את התמונה של הילדה ובעצם לא אפגוש יותר את סבתא שלי. בבית ההורי לא דיברו בשפת האם שלהם, במרוקאית. רק עברית. הם דיברו בעברית רהוטה,קולחת, ללא טעויות. אבא כתב לאמא מכתבים וגלויות מהצבא בעברית שתמיד התחילו כך "שלום לך רעייתי..." אבא בנה ספרייה גדולה ורכש ללא הרף ספרים: אנציקלופדיות, קאסוטו, ספרי ארץ ישראל, מילון אבן שושן וספרי מלחמות ומורשת. אבא אהב מוזיקה, בעיקר מוזיקה עברית ושאנסונים צרפתיים, אבל אף פעם לא שמעתי מוסיקה ערבית מתנגנת בבית. גם המאכלים במטבח של אמא היו מאוד ישראליים: שניצל ופירה, דגי ברבוניה מטוגנים ועוף מכובס ובערב אותה ארוחה: ביצים וסלט ירוק קצוץ לצד טחינה, גבינה לבנה ולחם שחור. רק בערב שבת משהו אחר, חגיגי הסתנן למטבחה של אמי: מיום חמישי אמא היתה טורחת במטבח. לקראת כניסת השבת היא היתה אופה חלה מתוקה ומתקינה שולחן מרהיב ביופיו: זוג פמוטים גבוהים ועליהם נחים נרות השבת, פרחים, סלטים בשלל צבעים, ממולאים, דגים חריפים ועוף מתוק.בחג הפסח היינו מתארחים אצל דודתי. בכל שנה התקבצו ובאו כל המשפחה המורחבת לחגוג יחד את החג. הגברים נעלמו לעיסוקיהם, הנשים עמדו וטרחו במטבח ואילו אנו הילדים הושלכנו הצידה. מידי פעם הייתי מציצה למטבח הגדול של הדודה, שבאותם ימים היה נראה לי עצום במימדיו. שם בצד, בשקט הייתי מקשיבה לשיחות הנשים השמחות והצוהלות יחדיו. אמא עמדה במטבח הגדול של הדודה, יחד עם סיעת דודות חנוטות בסינרים ארוכים. כל הדודות האלו עמדו במטבח שהפך בין רגע לחדר מבצעים. שעות רבות הן עמדו ובישלו. מגדלים של ארגזים הקיפו אותן :ירקות, עשבי תיבול, עופות, בשר ודגים חיים ריקדו את מחול החיים האחרון שלהם בתוך גיגיות . ואמא מוקפת בשלל הדודות מדברת במרוקאית , קולחת ומתנגנת זרמה השפה מפיה, ללא כל מאמץ, מצחקקת, נושפת ורוטנת, מלחישה וממתיקה סוד בין הסירים והארגזים ומפליאה בבישולים מסורתיים. נהגתי להביט באמא ובדודותיי כמו במחזה ממקום רחוק. נהניתי לראות את אמי צוהלת ושמחה בתוך החבורה העליזה. כולן היו עסוקות וכל אחת ידעה את תפקידה בכוח: זו קוצצת את הירקות, האחרת מבתרת את העופות בזמן שרעותה שוטפת בשאון רב את הסירים הענקיים שכמוהם לא ראיתי אף פעם, או אולי זכיתי לראות כאלו בעת שירותי הצבאי, בתורנות מטבח. ההמולה במטבח שככה רק שעות ספורות לפני ארוחת החג. שקט חגיגי וקדוש ירד על הבית, ריח של ניקיון פשט בכל פינה. במרכז הבית עמד שולחן החג מבהיק בלובנו, מצפה לרגע השיא שבו ינוחו עליו כל שפעת המאכלים שהכינו הנשים.וכך עברו ימי החג ששיאם הגיע בערב המימונה. אמא היתה מלבישה אותנו במיטב בגדינו. פסענו מבית לבית, במטרה נחושה להספיק להתארח בכל הבתים של קרובי המשפחה הענפה שלנו. בכל בית עמד ברוב גאון שולחן המימונה שאין מראה יפה וססגוני ממנו. במרכז השולחן עמד טס גדול ועליו קומקום נחושת מסביבו ספלים פרחוניים מפורצלן.ריח של תה עם נענע הסתלסל ועלה מהקומקום. וכל השולחן מנוקד בשלל עוגיות בצבעים מרהיבים: עוגיות שקדים, מרציפן, עוגיות מזילות דבש, פירות יבשים והכל מתוק.עד היום אני תמהה איך הספיקו הנשים החרוצות האלו להכין את כל המטעמים שנחו על השולחן ברוב כבוד. המטעמים האלו הגיחו ממקום מחבואם הנסתר והתיישבו על השולחן. יושבים ליד כל שולחן ואוכלים עוגיות בכל מיני צבעים, שותים תה עם נענע או שיבה וטועמים מהמופלטות שאך זה הגיחו מהמחבת נוטפות חמאה ודבש. וזקני השבט שרים במרוקאית, מסלסלים בקולם ומנעימים את זמנם של היושבים. והוריי, אבי ואמי שביום יום אין להם קשר לשפה ולתרבות הזו מצטרפים לשירה. אבא שר בקול גבוה וערב, ואני מקשיבה לו, רוצה שהרגע הזה לא יגמר. אבל כל הקסם פג, כל המאכלים הצבעוניים נעלמו, השירה נגוזה, מהשולחנות הוסרו מפות החג ואנחנו ארזנו חפצינו לחזור הביתה. כמו סינדרלה שברחה מנשף מלכותי, כך גם אני נפרדתי מהמשתה המסורתי של משפחתי המורחבת וחזרתי הביתה עם הוריי, לימים של שגרה, לימים של הכחשה.פעם אחת שהלכתי עם אמא לשוק. פתאום היא פגשה חברה שלה. החברה פנתה לאמא במרוקאית ואמא, קצת מהוססת ונבוכה ענתה לה באותה שפה. בהתחלה יצאה השפה מפיה קצת עילגת, מקוטעת אך לאט לאט אמא דיברה מהר, במשפטים ארוכים וברורים. הם נפרדו לשלום בנשיקות."אמא, את יודעת לדבר מרוקאית, ואני כל הזמן חשבתי שאת לא יודעת אף מילה. חשבתי שאת ישראלית". התרסתי לעברה.ואמא אמרה לי שהיא לא ממש יודעת, היא יודעת את השפה רק לפעמים, לא תמיד, לא כל יום. לא הבנתי אותה."למה את מתכוונת? איזו תשובה מוזרה, איך אפשר לדעת את שפת אימך רק לפעמים?"."ככה זה. אני בעצמי לא מבינה את זה". באותו רגע לא הבנתי את אמא שלי איך היא יכולה לדעת את שפת האם שלה רק לפעמים. הבנתי את אמא שלי דרך הסיפורים, דרך הזיכרונות שלה.אמא אהבה לספר לי שהיא עלתה לארץ לבד,בעליית הנוער. ילדה קטנה ,בת שש ,יתומה מאב.היא סיפרה לי שאמא שלה שלחה אותה באוניה גדולה לארץ ישראל. "עליתי לארץ עם מזוודה אחת. סבתא שלך הכניסה למזוודה שמלות רקומות, נעלי לק לימי החגים, ממתקים, כסף ואת הבובה שהכי אהבתי". הקשבתי לסיפוריה פעמים רבות, מדמיינת איך זה להיות ילדה קטנה באוניה גדולה, לבד, בלי אמא ואבא. האם הייתי מצליחה לעשות את זה?"אמא, פחדת להיות על האוניה לבד?" "קצת, באוניה היו עוד הרבה ילדים שעלו לארץ לבד.כל הדרך לארץ חלמתי ודמיינתי איך תיראה הארץ שעליה סיפרו לי ההורים שלי".ואז,מה קרה? הגעת לארץ ....ו.." "אז קרה לי משהו קצת לא נעים. אמא שלי נתנה את המזוודה שלי לאיש שהכירה. היא ביקשה ממנו שישמור לי על המזוודה עד שנגיע לארץ. אבל האיש הזה נעלם עם המזוודה, עם כל החפצים האישיים שלי, כל הזיכרונות.""אמא, בטח נורא כעסת..." "לא בתי, נעלבתי והרגשתי יותר בודדה ונטולת כל עבר. זה היה מוזר ,מעין סימן לבאות,לעתיד הקרב ובא,לימים שיגיעו בקיבוץ.""גם בקיבוץ הרגשת בודדה, הרי לא היית לבד..." "גדלתי בקבוצת הילדים ,עבדתי ולמדתי, אך כל כך התגעגעתי להוריי, לאמי שנשארה במרוקו עם אחיי הקטנים ואבא שלי שנפטר בגיל צעיר והיה יקר לי יותר מכל. חלמתי את דמותו של אבי בלילות ובאותם רגעים לא הייתי בודדה, הוא שמר עליי בחלומותיי ובימיי."אמא שלפה תמונה דהויה ומקומטת, תמונת הוריה: סבא וסבתא שלי. האיש גבוה מאוד עם עיניים בהירות ויוקדות והאישה קטנה, שחומה עם שתי צמות ארוכות ומבט דואג בעיניה. "את התמונה שמרתי מתחת לכרית, כל לילה לפני שנרדמתי הבטתי בתמונה, דברתי להוריי ובכיתי את אובדן אבי היקר"."אבל לא הסברת לי עדיין איך זה שאת יודעת לדבר את שפת אמך רק לפעמים..." "בקיבוץ אסור היה לנו לדבר בשפה המרוקאית או בכל שפה זרה. אם היינו מדברים בשפה אחרת שאינה עברית לא היינו מקבלים בולים למשלוח המכתבים הביתה". "אמא, הם אנשים רעים בקיבוץ". "לא, הם לא רעים, ילדתי. כך היה נהוג בקיבוץ. כולם היו צריכים לדבר בשפה אחת: עברית.""אמא, לא כעסת שלא הרשו לך לדבר בשפת אימך" שאלתי מופתעת ואפילו נרגזת. "לא, לא כעסתי באותם ימים. בילדותי, במרוקו חלמתי לעלות לארץ ישראל. ההורים שלי היו מאוד ציונים. גם הם חלמו לעלות לארץ הקודש. הקשיים בקיבוץ והעבודה הקשה היו חלק מהגשמת החלום הציוני. אהבתי לקום מוקדם בבוקר ולעבוד ברפת, בלול או בקטיף. אומנם הייתי עייפה מאוד בשעות הלימודים, אחרי יום עבודה ארוך, אבל השתוקקתי ללמוד עברית ולהיות כמו כולם, צברית. וכך גם השפה, ידעתי שעליי לשכוח את שפת אימי אם אני רוצה להיות צברית". "כל יום התאמנתי בשכחה, חשבתי בעברית, דברתי עברית, כתבתי בעברית אבל חלמתי בשפת אימי. חלמתי והתגעגעתי לילדותי בעיר הקטנה, מרקש. התגעגעתי לאמא שלי, לאבא שלי שנפטר במרוקו וקבור שם, לאחים הקטנים שלי. רציתי להיות כמו כולם, ישראלית, צברית. לא להיות זרה, לא להיות מרוקאית. למדתי את השפה העברית בדבקות, שיננתי שירים של ביאליק, שרתי שירי פלמ"ח וחלמתי להיות חיילת אמיצה ולתרום למדינה. וכך, מיום ליום הלכה והתמעטה שפת אימי, נמוגה. התאמצתי לאמץ את העברית לשפת אימי".אמא שלי לא דיברה בשפת אמה וגדלה ללא הורים והיא לא כועסת, אבל אני כועסת בשבילה ולא מצליחה להבין את הכניעה לשפה שנכפתה עליה. "אמא, מה קרה כשסבתא הגיעה לארץ? דיברת איתה במרוקאית, הרי היא לא ידעה עברית". "כשסבתא שלך הגיעה לארץ כעבור מספר שנים הייתי כאילמת, לא יכולתי לדבר איתה. דיברתי בתנועות גוף, עם הידיים, גמגמתי חצאי הברות לא מובנות. הרגשתי שאני נכה, לא יכולתי לדבר עם האישה שינקתי משדיה. הרגשתי שאני לא מחוברת לשום מקום, תלושה מכל מציאות : לא ישראלית ולא מרוקאית. תקועה בין שני עולמות. לאט לאט חזרה השפה, שפת אימי, נזכרתי בשפה. סבתא שלך דיברה איתי במרוקאית ואני נזכרתי בשפה. אך דיברתי את השפה רק עם סבתא , ידעתי שאסור לי לדבר את שפת אימי באף מקום. חלק גדול ממני נשאר שם, במרוקו. אני חולמת לחזור הביתה: לראות את בית אמי, לבקר את קבר אבי שאליו אני מתגעגעת יותר מכל ולטייל במלאח (רובע היהודים). אומנם עליתי לארץ ילדה קטנה, ללא אם ואב ואת רוב שנות ילדותי עשיתי כאן, אבל אני מרגישה שחסר לי משהו". חיבקתי את אמא שלי חיבוק גדול,חיבוק מנחם ואוהב ."אמא, ספרי לי עוד על הילדות שלך במרוקו. דברי איתי קצת במרוקאית". "אני לא יכולה לדבר איתך במרוקאית. הסברתי לך שאני לא זוכרת. אולי אני זוכרת, אבל השפה לא יוצאת ממני בטבעיות. אני מצטערת."מידי פעם שאלתי את אמא שלי איך אומרים במרוקאית כל מיני מילים, לפעמים היא זכרה, אך לרוב היא טענה שאינה זוכרת. לא ידעתי אם להאמין לה או לא. החלום של אמא שלי לחזור לעיר הולדתה התגשם והיא נסעה כעבור שנים רבות לעיר הולדתה, לקבר אביה. כשחזרה סיפרה לי שהיא הרגישה במסע הזה שהיא לא שייכת לשם, שארץ ישראל היא מולדתה האמיתית. הדבר היחיד שקושר אותה לשם הוא קבר אביה. אמא סיפרה לי שהיא התאכזבה מאוד מהביקור שלה במלאח. זה לא מה שהיה פעם, לפני הרבה שנים."זה הבית שלי" סיכמה אמי את מסעה. ואני כותבת את המילים האלו ומתגעגעת לאותם רגעים אבודים,לאותם חלקי זיכרונות,למנגינות,לריחות ולטעמים,לסבתות היקרות שלי עליהן השלום ובעיקר לשפה, שהלכה ונמוגה ואני כבר לא שומעת אותה באף הזדמנות,באף מקום.הלוואי ויכולתי לחזור ולהקשיב לסיפורים של הסבתות שלי או של הסבתא רבא שלי,שהלכה לעולמה בגיל מופלג והייתה חכמה וצלולה עד יומה האחרון.אם לפעמים מתנגנת לה מנגינה מרוקאית אני מיד מתקרבת,נאחזת במילים שאני לא מבינה ומצטערת שאני לא מבינה את השפה האבודה הזו,הכל כך יפה ורכה. שפת אמי. |