שלום לך קטנתי,

את ואני ביחד כבר הרבה שנים- בעצם כל החיים, ולא תמיד היינו ביחסים טובים.

אבל... יש אבל גדול - בכל פעם כשאני רוצה לעשות צעד קדימה, שמצריך שינוי כלשהו וטומן בחובו אי-וודאות,  את מיד מגיחה ממקום מחבואך, אי שם עמוק, עמוק בתוכי, מוציאה את ראשך הקטן ואומרת:

"בשביל מה את צריכה את זה? את הרי לא תצליחי, זה גדול עליך בכמה מספרים!  ומה יהיה אם לא תצליחי? אני מפחדת... הכי טוב שתישארי איפה שאת, כך יהיה בטוח יותר.."
אני מביטה בך, בעינייך המפוחדות ובפיך הרועד, ואומרת לך: "זה לא בא בחשבון!  אני צריכה להתקדם ולעשות את זה. אני לא יכולה להישאר כאן בגלל הפחדים שלך. חזרי למקום שלך ואל תטרידי אותי שוב!" ואני דוחפת אותך חזרה למקומך וסוגרת עליך את הפתח.

אני מודה שלא תמיד זה כך. לפעמים את מצליחה להפחיד אותי ולשכנע אותי להישאר במקומי. זה יכול להימשך שעות, ימים  או שבועות וחודשים ואני נתקעת עד שאני אוזרת אומץ ויוצאת ממקומי הבטוח והמוגן כדי ליצור לי את המציאות הרצויה.

בפעם האחרונה שיצאת ממחבואך צעקת והתחננת שלא אעשה דבר, וממש איימת עלי שתספרי לכולם כמה אני מתאכזרת אלייך.

ואני? - אני גם כן צעקתי, מאד כעסתי עליך:

"מה זה פה, את כל הזמן רודה בי. יש פה דמוקרטיה ואני אעשה כרצוני.  שתקי כבר והסתלקי לך למקומך!"

כך צרחתי עליך וטרקתי את הדלת מול פנייך המסכנים.

הייתי מרוצה מעצמי והייתי בטוחה שלא אראה אותך שוב לעולם. אך לא עבר זמן רב והרגשת בושה הציפה אותי: "איך יכולתי להתאכזר כך אל ילדה קטנה ורכה? זו לא אשמתה שהיא כזאת, היא לא עושה זאת בכוונה"....וכך הלאה.

נמלאתי צער על מילותי הקשות, הלכתי לעבר מחבואך ופתחתי את הדלת. ראיתי אותך יושבת בפינה ובוכה בכי תמרורים. ניגשתי אליך, לקחתי אותך בזרועותי וחיבקתי אותך חזק, חזק. הבטחתי לך שלא ניפרד אף פעם- "את ואני לעולמי עד ביחד". הפסקת לבכות וראיתי  חיוך קטן בקצה פיך.

ביקשתי ממך לסמוך עלי במה שאני עושה ולא להיכנס לפאניקה שוב ושוב. הבטחת לתת לי יותר מרחב ולא להעיק עלי.

מאז, שתינו מקיימות את הבטחותינו - אני מקבלת אותך כחלק בלתי נפרד ממני ולא כועסת כבעבר, ואת משתדלת לא להציק לי יותר מדי.

תודה שאת קיימת. את מעמתת אותי עם פחדי ומאפשרת לי למצוא דרך להתגבר עליהם, ואת תמיד מזכירה לי מאין באתי, להיכן הגעתי ולאן פני מועדות.

נשיקות וחיבוקים

האשה הבוגרת