שמיים של צבע כחול, עננים עננים ורקיע.
שמיים עוטפים את העולם, מגינים עליו.

ילדים מטיילים על גדר לבנה,
ירח מביט מעליהם אפילו שצהריים.

שמיים של שמש וירח משגיחים ואוהבים,
הילדים מרגישים חופשיים בעולם רחב הידיים.

הורים קוראים להם לחזור, להתחפר
בפחדים שלהם, להתגונן אצלהם בקן.

העננים שטים מהר עם רוח גבית,
השמיים מחייכים ועוטפים את הילדים.

נפלאות העולם ומסתריו מפחידים,
הורים חוששים מציירים שחור על שמיים כחולים.

ילדים מרגישים שהשמיים להם שייכים,
ילדים יודעים כי השמיים שלהם שומרים.

זה שיר שכתבתי לפני שנה והיום אני מאוד מחובר אליו פחות לקצב שלו.

קראתי אותו ומה שמאחורי המילים מאוד נגע, המילים עצמם שיעממו אותי.

אז למה העלתי אותו? כי מה שמאחורי המילים המאוד מעניין אותי.

באיזה רגע בחיים השבוע, אורי אח שלי, אמר שההורים מונעים מהילדים שלהם חומרים כמו מיניות, אהבה, מלחמה וכו' בעיקר בגלל שהם לא יודעים איך להתמודד עם זה, וכדי שירגישו נוח עם זה הם מפילים את חוסר היכולת ההתמודדות על הילדים.

אבל לילדים אין בעיה להתמודד עם כל דבר, זה רק עניין של איך מעבירים להם את זה. הם רואים דרך כל ההגנות שלנו, דרך כל המסכות והפחדים שלנו ולא מונעים משיקולי מיניות או כאלה כמו שאנחנו הבוגרים מונעים.

אני מסכים איתו.

אימתר, הבן הגדול שלי, בן 3.5 סיכם את ההריון של שירי אישתי, בדרך מאוד יפה - "ההורים שלי התחברו ועכשיו יש תינוקת".

זה קרה בעקבות הסבר של שירי איך הגיעה התינוקת לבטן.

ופתאום היום, נתקלתי בשיר הזה שלי, והנה זה כתוב כאן.

"נפלאות העולם ומסתריו מפחידים,
הורים חוששים מציירים שחור על שמיים כחולים."