טוב, רגע עם זה. אני בונה פה משהו. שנייה.

אז ככה, מאז ומתמיד הייתי חובבת מוזיקה עד שהיא הפכה מבחינתי לאהבה מקבילה כמו אהבתי לכתיבה.
לשיר מהנשמה, כמו לכתוב מהנשמה, ליצור מתוך הלב והבטן, כמו לכתוב מתוך הלב והבטן- ובאנ'ה זו בטן בטן אנשים, לא סתם איזה דיקט נטול-שומן.
והבטן הזאת, חובבת מזון עתיר אהבה וקמח. היא יכולה להעניק מעצמה כל כך הרבה לקונדיטורים עד שברגע שהם רואים אותה מתקרבת, הם מתחילים להכין ת'מגש הבא של בורקס הגבינה/תפו"א/ פטריות.
וכך, השילוב בין המוזיקה, לכתיבה ולאוכל- הוא ממלכת היצרים שלי. ראיתם? תוך שניות הפכתי ת'אוכל לעוד נטבח במטבח יצריי.
אמנם אני חובבת מזון אך לצערי אני לא מבשלת בתקופה האחרונה. התקופות בהן התקפתי בבישולים היו, כשהייתי נשואה וכשהיו לי בני זוג. ככה, כשאני לבדי מול מקרר, אני מעדיפה להכין דברים פשוטים ובלתי מתכוניים בעליל. לעומתי, מיס פיבי בן, ידועה בהכנת מזונות עתירי עסיסיות. היא מן סוג של פיבי-שף.
וכך, ביום בהיר שטוף תיאבון מוזיקלי, הגענו כל אחת לאתר שבו נשים מחליפות כשרונות. כל אחת נותנת שעת כישרון לשניה. 
דשתי וחשבתי, גרדתי בפדחת ראשי שחור השיער והבנתי מה עומד לקרות פה!

פיבי תכין לי משהו מגניב לאכול ואני אשיר לה שיר ואלמד אותה כמה תרגילים בפיתוח קול!

מאותו רגע, הבטן החלה לשיר מעצמה, פיבי החלה לזמזם מתכוני-סבתא ואחרי יום הוחלט:
פיבי תכין לי ג'חנון תימני אש. אני- אשיר לה את השיר שהיא אוהבת- LATELY של סטיוי וונדר.
וכך, יצרנו שתינו מפגש לוהט וחושני בין סטיוי התותח לג'חנון במטבח. (ראו: סרטון היוטיוב המפואר אימה, שיצרתי).

ואללה תאמינו לי, לייטלי לא טעמתי כזה דבר משמין וחסר רגשות אשמה.
בלסתי באטרף, ואח"כ שרתי לפיבס את השיר שהיא אוהבת, עם התחלה קצת שונה מהמקובל.
קצת שונה. טיפה. מעט.

סטיוי היה מעדיף לא לראות את  זה.