"כואב לי", ניסתה לומר, אך המילים לא יצאו מפיה. דומה שכל איבר בגופה קיבל חיים עצמאיים משלו ועשה כמיטב יכולתו לגרום לה להרגיש לא בנוח. הראש פעם בכאב עז כנגד רקותיה, הזרועות היו כבדות כל-כך, הסרעפת עבדה שעות נוספות במאמץ הנשימה הזו, שאמורה לפי כל מה שידעה קודם לכן לבוא באופן טבעי ובלתי מודע, ומעל לכל הציק לה הקטטר. למעשה, היא התביישה. כל ההתעסקות הזו לא נעמה לה, והיא לא אהבה את עצמה במקום הזה, שבו כולם שוכבים כשק תפו"א נשכח. שכנתה לחדר כבר לא תצא ממנו, ורק אחת לכמה זמן נאנחה כמי שאינה יודעת למה זה עוד נמשך. מה משנה הכסף כעת, כשהיא אחת מני רבים, שוכבת לבדה. מה בכלל משנה משהו. היא הניחה לעצמה לצוף, מדמיינת מדי רגעים שמחים מפעם: נכדתה שרק נולדה... כן, היא יודעת שיכלה יותר, אבל היה זה זמן קצר אחרי מות בעלה, והיא חיה כמי שכפאו שד. למרות זאת גמלה ההחלטה בלבה, שדבר לא יחסר לה לזו, והיא ניסתה ככל שיכלה להיות לה סבתא טובה, אלא שלא תמיד ידעה איך. על הטעויות שעשתה לא תוכל לכפר עוד, היא יודעת, אבל נחמה אחת התגנבה לה אל לבה, וגרמה לה לחייך לעצמה. היא כבר תוציא אותם מהבוץ. |