כותרות TheMarker >
    ';

    לב המילים

    משרטטת במילים את מפת הדרכים אל הנפש
    (ובדרך עוצרת לקנות נעליים בקניון, להשלמת הקתרזיס)

    זולגות הדמעות מעצמן

    48 תגובות   יום ראשון, 13/12/09, 22:45

     

    12.12.09. בתאריך הזה מלאו לבת שלי, ענבר, 12 שנה. את האירוע חגגנו במסגרת אינטימית של משפחה וחברים של כלת השמחה. וכאן - אני חוגגת אותו בקטע אישי שכתבתי לא מכבר למגזין "נולדים" (מבית "טוש הפקות").  

     

     

    ****

     

    זולגות הדמעות מעצמן

     

     

    הדובי הוורוד מביט אליי בעיניים עצובות. הערתי אותו משנתו המתוקה בערסל החמים של התינוקת, שהגיעה לחדרי לפני שעתיים בלבד, ועכשיו אני מענה אותו באימוני החתלה נואשים. איך, לכל הרוחות, סוגרים את הטיטול הזה? למה אני לא מצליחה להדק כמו שצריך? מי זוכר בכלל את ההסבר הדידקטי של האחות בבית החולים? מהר, דוביל'ה מתוק, אני חייבת להצליח לחתל אותך לתפארת לפני שהילדה תתעורר! רגע, לא שומעת. מה אתה אומר? שהפרווה שלך רטובה? טיפשון. לא עשית במכנסיים. אלה רק הדמעות שלי. 

     

      

    ***

     

      הקטע הזה לא לקוח מאגדת ילדים. הוא אמיתי. לגמרי. הוא לקוח מסיפור חיי שלי, הסיפור ההזוי של הימים הראשונים שלאחר לידת בתי הבכורה. בעוד שההריון עבר על כוחותינו בנעימות של היפופוטם הרובץ בשמש חמימה, והלידה היתה מפגן גבורה גאה, כיאה לבתו של איש צבא במיל' -  הרי ששום דבר  שעברתי בחיי, כולל מצבים של חירוף נפש כגון ליל סדר עם המשפחה המורחבת, לא הכין אותי לאימת הימים הראשונים בבית, לבד, מול תינוקת בת יומה.  

     

    וזה הזמן לווידוי קורע לב: מעולם לא הייתי מאלה שנפשם יוצאת מגדרה למראה תינוק שמנמן בעגלה. מימיי לא הייתי צבטנית לחיים סדרתית, אף פעם לא חלמתי על שובל של ילדים המשתרך מאחורי שמלתי, מעודי לא נתפסתי עוזרת לחברותיי לחתל את אחיהן הקטנים, ומיותר לציין שמעולם לא ייחלתי להרוויח דמי כיס מעבודות מפוקפקות כגון בייביסיטר.

    כשאחי הצעיר נולד, נשמתי לרווחה: הייתי רק בת שלוש - נסיבות מקלות בהחלט, שפטרו אותי מהחתלה, האכלה מבקבוק ושאר עינוגי נפש. 

     

    בקיצור,  לקראת לידתה של משוש חיי, לא היתה לי שום עילה להתהדר בניסיון מפואר בטיפול בעוללים. זו הסיבה שחזיתי את התסריט מבעוד מועד והכנתי לעצמי רשת ביטחון צפופה ליום השיבה הביתה מבית החולים: בעלי נטל יום חופש מעבודתו החדשה, והוריי הצטוו להתייצב ברגע שכף רגלי תדרוך על המפתן - ויפה שעה אחת קודם. 

     

     אלא שמרפי קשישא הרגיש, משום מה, חובה מוסרית להוכיח שוב שהחוקים שלו עובדים גם בגילו המופלג. בבוקר בו הייתי אמורה להשתחרר הביתה בנחיתה רכה היישר למצנח הביטחון המופלא שלי, הוחלט להשאיר אותנו יום נוסף בבית החולים. הרופאים היו קצת מודאגים: הילדה ישנה במשך עשר שעות רצוף, בלי ציוץ אחד לכיוון הפטמות של אמא. "היא בסך הכל דומה לאבא שלה", אמרתי להם מבועתת, רואה בדמיוני את סרט האימה של עוד לילה בלי בית, ובעיקר את מה שיבוא למחרת. 

     

     

    ואת אשר יגורתי, כמובן בא לי - ובגדול: בעלי (דאז) לא יכול היה להרשות לעצמו לקחת יום חופשה נוסף ("רק לפני שבוע התחלתי. את רוצה בעל מובטל?")  והוריי היו עסוקים באיזה טיול כלניות מהמם. ערב קודם הם מלמלו משהו על ביטול, אבל אני, בפרץ של אצילות נפש מזוכיסטית, אמרתי: "עזבו, יהיה בסדר!" "יהיה בסדר", יהיה בסדר", מלמלתי כשהילדה התעוררה בבכי לא מוזיקלי במיוחד – רטובה, אלא מה. "את יכולה לעשות את זה", אמרתי לעצמי. "קשה באימונים עם הדובי - קל בקרב".  

     

    ואיזה קרב זה היה. ארבעה חיתולים נפלו חלל עד שכבשתי את המוצב, וגם זה לא בהצלחה יתרה.  "לפחות היא יבשה", ניסיתי לנחם את עצמי, אבל עצמי סירב להתנחם. לעולם, לעולם לא אצליח לעשות את זה כמו שצריך! אין לי מושג קלוש מה עושים עם ילדים! ותראו אותה, את התינוקת הזאת, איך היא  שוכבת לה שלווה ורגועה כאילו אמא שלה היא לא איזה כישלון פתטי.  

    רגע, הילדה כנראה הבינה את חומרת המצב, כי הנה היא בוכה שוב. שנייה, יש שמועה כזו שאם תינוק בוכה, יכול להיות שהוא רעב. הנה, נשמה שלי, לא לבכות, הנה אוכל, הנה ציצי, הנה...וואו! הנה שקט! הנה היא יונקת בדממה רעבתנית מתוקה שכזו. מתוקה? אני אמרתי מתוקה?! יכול להיות, רחמנא לצלן, שאני מתחילה להירגע? "לא להיסחף", נזפתי בעצמי. "באמת חוכמה גדולה. הרי את אימוני ההנקה עברתי כבר בבית החולים, ודווקא שם לא ביישתי את המחלקה".  

         

     ***

    אחר הצהריים מזדחל לו. מאחורי עוד החתלה כושלת, עוד הנקה מנחמת, וגם טלפונים שלא הפסיקו לצלצל כל הבוקר: בעלי החרוץ, שהלוואי  שהיה עכשיו מובטל, חברות נאמנות, שמשום מה הרגישו צורך מוזר להתפרנס במקום להיות איתי, דודה משופמת, שמשום מה הרגישה צורך הזוי להיזכר בקיומי, ואמא שהזכירה לי שהערב לא תוכל להגיע ושחלילה לא אשכח לרחוץ את הילדה. 

     אמבטיה?? ליצור הזעיר והשברירי הזה? איזה חוש הומור משובח! אין מצב בעולם שאעשה את זה לבד! "תושייה, תושייה", מלמלתי לעצמי בהיסטריה לא קלה... "אאוריקה! מצאתי!" בדחילו ורחימו הפשטתי את מחמל נפשי, בירכתי כהלכתו: "יחי אלוהי המגבונים הלחים", ניגבתי, ייבשתי, חיתלתי, הלבשתי, הינקתי, טפחתי, חיכיתי למפץ הגדול  - ועכשיו לישון."לישון, לישון", נענעתי את בתי בזרועותיי והתחלתי לפזם לה את "זולגות הדמעות  מעצמן".

    כשהגעתי ל"פרח נתתי לנורית", הדמעות זלגו ועוד איך - מעצמן, בלי שום עזרה מידידיי. וגם למחרת, וביום שאחריו. רק אחר כך הבנתי שנחת עליי הבייבי הבלוז המפורסם, אבל באותו רגע חשבתי שאני כנראה האמא הכי דפוקה בעולם. הנה בזרועותיי נחה לה מתיקוּת עוצרת נשימה - ואני, מה אני עושה? 

     

    אבל לא יכולתי לעצור את השטף. בדמיוני ראיתי הררים של חיתולים חד פעמיים, ראיתי אותי מחתלת ומחתלת עד אין קץ, מיניקה עד כלות, עושה אמבטיות כאילו אין מחר. "ואין מחר. אין שום מחר", ייבבתי. "אני כלואה כך עד סוף הימים. בינתיים כל העולם עובד, מייצר, נהנה מהחיים. שלי נגמרו. וזהו. וככה זה יהיה תמיד". 

     

     

      

    ***

     

      חודש אחרי. בידי האחת טלפון. היד השנייה ממלאת מים באמבט. הבת שלי הומה במלמולי תינוקות ענוגים בסלקל שלידי. רגע, ריח ניחוח שאין לטעות בו. זה הזמן, ואי אפשר עוד לחכות. אני מבקשת סליחה מהחברה שבצד השני. אחזור אחר כך.

    אני מפשיטה במהירות שיא, מנגבת, מניחה במים החמימים את הפלא השמנמן והמתוק, המגרגר בעונג. "יהיה בסדר", אני אומרת לעצמי. "באמת. אני בסדר. זה לא כל כך קשה כמו שחשבתי". אפילו התחלתי ליהנות, להתרגש, לחכות לשעות העירות בקוצר רוח.

    ככה זה כשמאוהבים.

       

      

      ***

     

     12 שנים אחרי. הבת שלי מתפרצת למטבח בהתלהבות. "אמא, תראי מה מצאתי! זוכרת את הדובי הוורוד שהיה לי כשהייתי קטנה?" אני מחייכת לדובי המרוט, הוא משיב לי בקריצה. "בטח שאני זוכרת, אהבה שלי", אני אומרת לה בגרון חנוק, ושוב הדמעות מאיימות לזלוג מעצמן, הפעם מהתרגשות. "זה הדובי הכי מתוק בעולם. הוא ישן איתך בעריסה כשהיית תינוקת ועזר לי לטפל בך". 

     "אמא", אומרת לי הילדה שלי - הנס שלי, האושר של חיי.  "ההומור שלך לא משהו, אבל אני אוהבת אותך".

    דרג את התוכן:

      תגובות (48)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/4/15 12:07:
      זולגות הדמעות מעצמן:)
        18/2/13 15:35:
      את כותבת יפה. ממש.
        21/4/11 06:00:
      יפה מאוד אהבתי אורי
        21/3/11 10:46:
      כמה יפה. כמה אהבה.
        11/3/11 07:18:

      נהניתי לקרוא אותך, את כותבת יפה,

       

      במצב אוטופי - כל אישה, מיד אחרי הלידה, משנסת מותניים

      צולחת את הקשיים בקלילות, והופכת  להיות  סופר אימא,

       

      ועל הפלנטה שלפחות אני מכירה,

      חווית האימהות בפעם הראשונה היא אינדיבידואלית ,

      לאחת קשה מאוד ולאחרת קל יותר,

      ואף אחד לא באמת מכין את ציבור האימהות – לחוסר אונים הזה.

      לחוסר בשעות שינה,לעייפות המצטברת ולדכדוך  הנלווה למצב שכזה.

      הדרך לאימהות "מושלמת" רצופה כוונות טובות והמון טעויות קטנות של ניסוי ולמידה..

       

        18/2/11 20:45:
      אחרי הפוסט הזה אני מחייך כמו חתול שקיבל קערה ענקית של שמנת
      :)

      כבר נתתי כוכב, אז מחר אחזור
        15/1/11 01:15:
      מקסים
        11/12/10 19:03:
      :)
      פוסט נהדר...
      שבוע טוב
        25/9/10 13:05:
      גרמת לי להתרגש
      מה?? ענבר כבר שתיים עשרה???
      חוץ מזה למה נעלמת לי מהחיים??
      איציק
        22/1/10 22:36:

      כתוב מקסים!

      תודה לך

      שרי

        15/1/10 17:34:

      פוסט יפה ומרגש.

      הזדהיתי כמובן.

      אני זוכרת כיצד בעלי ואני חששנו מהאמבטיה הראשונה.

      אבל מאז השתכללנו והתנסינו בגידול שלישייה, ואנחנו כבר מיומנים.

      תנסי לדמיין איך מאכילים שלושה תינוקות בו זמנית בשלוש לפנות בוקר כשהראש מעורפל...

        15/1/10 17:22:

      איזו יצירה לתפארת. לא כל יום פוגשים יצירה שכזו בקפה....

       

      מה עוד קרה בחייך מאז ימי הדובי הורוד?

        6/1/10 14:58:


      כתבת באופן המעורר הזדהות עמוקה...

      תודה.

        26/12/09 11:35:

      צטט: יהודית מליק-שירן 2009-12-25 23:40:02


      אפרת אהובה

      יחסי אם ובת הם כיחסי חברות

      פוסט מרגש ואוהב

      מזל טוב לילדה שבגרה אשוב

       

      תודה, יהודית יקרה

       

      על מלותייך החמות

       

      ועל ביקורך

       

      אפרת

       


      אפרת אהובה

      יחסי אם ובת הם כיחסי חברות

      פוסט מרגש ואוהב

      מזל טוב לילדה שבגרה אשוב

        24/12/09 19:32:

      צטט: "שתי עיניה כשמיים" 2009-12-22 05:52:12


      סיום הפוסט הוא האושר האולטימטיבי.

       

      יפה!

       

       

      נכון מאוד. וזה שווה הכל

       

      תודה!

        24/12/09 19:14:

      צטט: נאוה פלד 2009-12-22 15:12:13

       

          את כותבת נפלא. נהנתי מאוד!

          ומזל טוב לבת המצוה. חיוך

       

       

      רב תודות!

       

      כיף שבאת

        22/12/09 15:12:

       

          את כותבת נפלא. נהנתי מאוד!

          ומזל טוב לבת המצוה. חיוך


      סיום הפוסט הוא האושר האולטימטיבי.

       

      יפה!

        22/12/09 00:18:


      חמוד, משעשע, כתוב בחן, נוגע ללב.

       בזכות שלמה, שדרכו הגעתי לפה והתודה לו!

        22/12/09 00:08:


      תודה שלמה.

       

      הסמקתי לי.

       נבוך

       

        21/12/09 23:46:

      גדול !!!!

      ברשותך אשלח לכל חבריי .

      מזל טוב :

      ל-אמא

      ל-"תנוקת"

      ולא נשכח

      גם את דובי הורוד

      שלמה


       

        16/12/09 16:50:

      צטט: נערת בונד 2009-12-16 14:41:29


      מזל טוב יקירתי

      התרגשתי גם מהשיר גם מהכתיבה

      מרגש ...

       

      וגם ביקורך מרגש

      תודה!

        16/12/09 16:49:

      צטט: רוח האדם 2009-12-16 11:01:36

      אפילו דובי

      ואפילו שהוא ורוד מסתבר

      אינו ממש תינוקת אמיתית...

      והמונים של מזליםטובים - המונים !

       

       

      מסתבר. מהר מאוד זה הסתבר....


      ותודה על האיחולים

        16/12/09 16:48:

      צטט: doubiar 2009-12-15 20:15:34


       

       

       

       

      לאמא המאוהבת רוב נחת

      ולאושר המגרגר שפע ברכות

       

      ולך - תודה מלאת נחת

       

       

        16/12/09 14:41:


      מזל טוב יקירתי

      התרגשתי גם מהשיר גם מהכתיבה

      מרגש ...

        16/12/09 11:01:

      אפילו דובי

      ואפילו שהוא ורוד מסתבר

      אינו ממש תינוקת אמיתית...

      והמונים של מזליםטובים - המונים !

        15/12/09 20:15:


       

       

       

       

      לאמא המאוהבת רוב נחת

      ולאושר המגרגר שפע ברכות

        15/12/09 12:01:

      צטט: מיכל מרים 2009-12-15 10:03:33

      מזל טוב. הפוסט הוא שיעור לכולנו שחובה לדרוש עזרה בשעת מצוקה.

      נילה שלי היא גם בת מצווה. פיה שלומדת כיצד חיים בעולם שלנו ולא בארץ לעולם לא

       

       

      נכון, והפוסט הזה הוא עוד הרבה דברים.

       

      בעיקר אהבה ענקית, שצומחה מתוך קושי שנשים רבות לא מדברות עליו.

       

      מזל טוב גם לפייה שלך

      ותודה!

        15/12/09 11:59:

      צטט: עץ שמח -- איגי 2009-12-14 17:33:16

      מקסים, מקסים.. F

      ואיך, איך  מעיזה זאת הקטנה, להלין על ההומור שלך,

      בו בזמן שמכל מילות ההומור שציני שלה, משתקפות מילותייך .. :-)

       

       

       

      אילני, בתור אחד שמכיר את הפלא בלייב, אתה מן הסתם יודע על מה אתה מדבר...

       

      תודה!

       

       

        15/12/09 11:57:

      צטט: שירה יגיל 2009-12-14 17:20:15


      היי אפרת,

      כל הכבוד על הכתיבה הקולחת ועל ההומור....*

      שירה.

       

       


      תודה שירה! כיף שבאת
        15/12/09 11:57:

      צטט: רמי... 2009-12-14 16:46:12


      מזל טוב לנערה...

      אולי ההומור שלך לא מי יודע כמה ( מצטט מדברי חתנית השמחה ) , אבל הכתיבה....עונג..

       

      תודה לך

       

      לעונג הוא לי

        15/12/09 11:56:

      צטט: פרמינה דאסה 2009-12-14 12:58:22


      מזל טוב.....חיוך

       

       


      הרבה תודה. והבת שלי היא באמת מזל טוב... חיוך
        15/12/09 10:03:

      מזל טוב. הפוסט הוא שיעור לכולנו שחובה לדרוש עזרה בשעת מצוקה.

      נילה שלי היא גם בת מצווה. פיה שלומדת כיצד חיים בעולם שלנו ולא בארץ לעולם לא

        14/12/09 22:00:

      צטט: גולדמן1955 2009-12-14 20:54:31

      כתוב נהדר.

       אך לצערי לא הזדהתי ולו עם מילה אחת.

      הבת הבכורה שלי, כמו אחיותיה ואחיה, נולדה היישר לזרועותיי.

      ברגע הו הגיח ראשה המצומק - נגרר על ידי פומפה מגושמת (לידת ואקום) - הציף אותי גל אדיר של אהבה לדבר הקטן והמקומט.

       

      לפני כן מעולם לא חיתלתי ולא העלתי בדעתי שאי פעם אעשה זאת אבל מרגע שהיא נולדה ידעתי לעשות הכל. חיתלתי אותה משל הייתי מטפלת בקיבוץ, רחצתי אותה בבטחון מלא וידעתי שנולדתי להיות אבא.

       

       

      גילוי נאות: ספקעם בנותיי (במיוחד בת הטיפש-עשרה) יחתמו על הצהרתי זו..

       

       

       

      ראשית - תודה על המחמאה.

       

      שנית - גם אני הוצפתי ברגש עז,

       

      אבל עם זאת גם בחרדה ובעצב,

       

      בעיקר מכך שלא מיד הרגשתי "אמא"

       

      שמיד יודעת הכל וגולשת לתפקיד בטבעיות גמורה.

       

      זו, אגב, תחושה,  שמשותפת להמון נשים

       

      רק שלא מדברים עליה הרבה,

       

      כי הקונצנזוס הוא אחר.

       

      אני העזתי.

       

      ואשריך שחווית את זה כפי שחווית.

       

      זה באמת נדיר, במיוחד אצל "אבהים" חיוך

       

       

       

        14/12/09 20:54:

      כתוב נהדר.

       אך לצערי לא הזדהתי ולו עם מילה אחת.

      הבת הבכורה שלי, כמו אחיותיה ואחיה, נולדה היישר לזרועותיי.

      ברגע הו הגיח ראשה המצומק - נגרר על ידי פומפה מגושמת (לידת ואקום) - הציף אותי גל אדיר של אהבה לדבר הקטן והמקומט.

       

      לפני כן מעולם לא חיתלתי ולא העלתי בדעתי שאי פעם אעשה זאת אבל מרגע שהיא נולדה ידעתי לעשות הכל. חיתלתי אותה משל הייתי מטפלת בקיבוץ, רחצתי אותה בבטחון מלא וידעתי שנולדתי להיות אבא.

       

       

      גילוי נאות: ספקעם בנותיי (במיוחד בת הטיפש-עשרה) יחתמו על הצהרתי זו..

       

       

        14/12/09 17:33:

      מקסים, מקסים.. F

      ואיך, איך  מעיזה זאת הקטנה, להלין על ההומור שלך,

      בו בזמן שמכל מילות ההומור שציני שלה, משתקפות מילותייך .. :-)

       

        14/12/09 17:20:


      היי אפרת,

      כל הכבוד על הכתיבה הקולחת ועל ההומור....*

      שירה.

        14/12/09 16:46:


      מזל טוב לנערה...

      אולי ההומור שלך לא מי יודע כמה ( מצטט מדברי חתנית השמחה ) , אבל הכתיבה....עונג..

        14/12/09 14:48:

      תודה, ליאה יקרה.

       

      עד היום אני מביטה בבת שלי

       

      ולא מאמינה שהיא הצליחה לצלוח אותי,

       

      ועוד לגדול פלא שכזה...חיוך

       

      שוב תודה על תגובתך המרגשת

       

       

        14/12/09 14:16:


      חודש אחרי. בידי האחת טלפון. היד השנייה מכינה אמבטיה. הבת שלי הומה במלמולי תינוקות ענוגים בסלקל שלידי. רגע, ריח ניחוח שאין לטעות בו. זה הזמן, ואי אפשר עוד לחכות. אני מבקשת סליחה מהחברה שבצד השני. אחזור אחר כך.

      אפרת היקרה,

      קודם כל מזל טוב לילדה,

      מי יתן ותיהיה מוצלחת ומאושרת ותרווי ממנה המון המון  נחת בחיים :)

      והבת הגדולה שלי נולדה ב 11. 12 אז כמעט סמוך :)

      שנית,התרגשתי מאוד לקרוא אותך יקרה , הזכרת לי נשכחות , את הראשון שלי ילדתי בגיל 19

      פג:)

      הייתי צריכה להחזיק (היום בחור  1.90) פחות משני קילו שנראה בגודל עוף קפאו מספר שתיים:)

      ואיך לגודל הזה היה כל האיברים במקום עדיין אני מתפלאה, עד שהעזתי למשש אותו לחתל לקח לי זמן ,

      איזה רגעים מדהימים עברתי איתו, אני ילדה והוא תינוק של ילדה

      :))

      היום כמעט ואין דברים כאלה, לגדול ביחד, אבל אנחנו כן גדלנו ביחד ועדיין ממשיכים.

      מזל טוב שוב יקרה

      }{

        14/12/09 13:12:


      ירמיהו, הסר דאגה. אצלי זה מחוק, השגיאים...

       

      אבל חרוטה לנצח העזרה המדהימה שלך בעיבוד של

       

      השיר לענבר.

       

       ומי יודע, אולי הוא יהיה ה-שיר הבא...

       

       

       

       

       

       

       

        14/12/09 13:02:

      צטט: razmedia2000 2009-12-14 13:00:58

      מכחה לשיר הבאנשיקה

       

       איזה באסה לכתוב לאפרת עם שגיאים. איך מוחקים את הדבר הזה? זהו? חרוט בקפה לעולמים?

        14/12/09 13:00:
      מכחה לשיר הבאנשיקה
        14/12/09 12:58:

      מזל טוב.....חיוך
        13/12/09 23:39:

      צטט: הדקדוק הפנימי 2009-12-13 23:27:44

      (ברחה :))

      13 שנה אצלי. ובדיוק אתמול הוא ביקש שאכתוב לו סיפור בשביל העבודת שורשים שלו וכתבתי לו סיפור על הלידה שלו...ואגב, השבוע גם יום הולדתי. בדיוק כמו המקסימה שלך :)

       

       

      היי. לונג טיים.

       

      ההכנות לבת מצווה גזלו אותי גם מכאן...

       

      כרגיל, עונג להיפגש איתך כאן שוב

       

      תודה

       

       ושפע של מזל טוב לך.

        13/12/09 23:27:

      (ברחה :))

      13 שנה אצלי. ובדיוק אתמול הוא ביקש שאכתוב לו סיפור בשביל העבודת שורשים שלו וכתבתי לו סיפור על הלידה שלו...ואגב, השבוע גם יום הולדתי. בדיוק כמו המקסימה שלך :)

        13/12/09 23:25:

      היה שווה לחכות לפוסט הזה מבית היוצר שלך :)

      הזדהיתי עם כל מילה ומילה וחזרתי לחוויה המתסכלת ההיא של לפני כמעט 13

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      בין המלים
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין