12.12.09. בתאריך הזה מלאו לבת שלי, ענבר, 12 שנה. את האירוע חגגנו במסגרת אינטימית של משפחה וחברים של כלת השמחה. וכאן - אני חוגגת אותו בקטע אישי שכתבתי לא מכבר למגזין "נולדים" (מבית "טוש הפקות").  

****

זולגות הדמעות מעצמן

הדובי הוורוד מביט אליי בעיניים עצובות. הערתי אותו משנתו המתוקה בערסל החמים של התינוקת, שהגיעה לחדרי לפני שעתיים בלבד, ועכשיו אני מענה אותו באימוני החתלה נואשים. איך, לכל הרוחות, סוגרים את הטיטול הזה? למה אני לא מצליחה להדק כמו שצריך? מי זוכר בכלל את ההסבר הדידקטי של האחות בבית החולים? מהר, דוביל'ה מתוק, אני חייבת להצליח לחתל אותך לתפארת לפני שהילדה תתעורר! רגע, לא שומעת. מה אתה אומר? שהפרווה שלך רטובה? טיפשון. לא עשית במכנסיים. אלה רק הדמעות שלי. 

***

  הקטע הזה לא לקוח מאגדת ילדים. הוא אמיתי. לגמרי. הוא לקוח מסיפור חיי שלי, הסיפור ההזוי של הימים הראשונים שלאחר לידת בתי הבכורה. בעוד שההריון עבר על כוחותינו בנעימות של היפופוטם הרובץ בשמש חמימה, והלידה היתה מפגן גבורה גאה, כיאה לבתו של איש צבא במיל' -  הרי ששום דבר  שעברתי בחיי, כולל מצבים של חירוף נפש כגון ליל סדר עם המשפחה המורחבת, לא הכין אותי לאימת הימים הראשונים בבית, לבד, מול תינוקת בת יומה.  

וזה הזמן לווידוי קורע לב: מעולם לא הייתי מאלה שנפשם יוצאת מגדרה למראה תינוק שמנמן בעגלה. מימיי לא הייתי צבטנית לחיים סדרתית, אף פעם לא חלמתי על שובל של ילדים המשתרך מאחורי שמלתי, מעודי לא נתפסתי עוזרת לחברותיי לחתל את אחיהן הקטנים, ומיותר לציין שמעולם לא ייחלתי להרוויח דמי כיס מעבודות מפוקפקות כגון בייביסיטר.

כשאחי הצעיר נולד, נשמתי לרווחה: הייתי רק בת שלוש - נסיבות מקלות בהחלט, שפטרו אותי מהחתלה, האכלה מבקבוק ושאר עינוגי נפש. 

בקיצור,  לקראת לידתה של משוש חיי, לא היתה לי שום עילה להתהדר בניסיון מפואר בטיפול בעוללים. זו הסיבה שחזיתי את התסריט מבעוד מועד והכנתי לעצמי רשת ביטחון צפופה ליום השיבה הביתה מבית החולים: בעלי נטל יום חופש מעבודתו החדשה, והוריי הצטוו להתייצב ברגע שכף רגלי תדרוך על המפתן - ויפה שעה אחת קודם. 

 אלא שמרפי קשישא הרגיש, משום מה, חובה מוסרית להוכיח שוב שהחוקים שלו עובדים גם בגילו המופלג. בבוקר בו הייתי אמורה להשתחרר הביתה בנחיתה רכה היישר למצנח הביטחון המופלא שלי, הוחלט להשאיר אותנו יום נוסף בבית החולים. הרופאים היו קצת מודאגים: הילדה ישנה במשך עשר שעות רצוף, בלי ציוץ אחד לכיוון הפטמות של אמא. "היא בסך הכל דומה לאבא שלה", אמרתי להם מבועתת, רואה בדמיוני את סרט האימה של עוד לילה בלי בית, ובעיקר את מה שיבוא למחרת. 

ואת אשר יגורתי, כמובן בא לי - ובגדול: בעלי (דאז) לא יכול היה להרשות לעצמו לקחת יום חופשה נוסף ("רק לפני שבוע התחלתי. את רוצה בעל מובטל?")  והוריי היו עסוקים באיזה טיול כלניות מהמם. ערב קודם הם מלמלו משהו על ביטול, אבל אני, בפרץ של אצילות נפש מזוכיסטית, אמרתי: "עזבו, יהיה בסדר!" "יהיה בסדר", יהיה בסדר", מלמלתי כשהילדה התעוררה בבכי לא מוזיקלי במיוחד – רטובה, אלא מה. "את יכולה לעשות את זה", אמרתי לעצמי. "קשה באימונים עם הדובי - קל בקרב".  

ואיזה קרב זה היה. ארבעה חיתולים נפלו חלל עד שכבשתי את המוצב, וגם זה לא בהצלחה יתרה.  "לפחות היא יבשה", ניסיתי לנחם את עצמי, אבל עצמי סירב להתנחם. לעולם, לעולם לא אצליח לעשות את זה כמו שצריך! אין לי מושג קלוש מה עושים עם ילדים! ותראו אותה, את התינוקת הזאת, איך היא  שוכבת לה שלווה ורגועה כאילו אמא שלה היא לא איזה כישלון פתטי.  

רגע, הילדה כנראה הבינה את חומרת המצב, כי הנה היא בוכה שוב. שנייה, יש שמועה כזו שאם תינוק בוכה, יכול להיות שהוא רעב. הנה, נשמה שלי, לא לבכות, הנה אוכל, הנה ציצי, הנה...וואו! הנה שקט! הנה היא יונקת בדממה רעבתנית מתוקה שכזו. מתוקה? אני אמרתי מתוקה?! יכול להיות, רחמנא לצלן, שאני מתחילה להירגע? "לא להיסחף", נזפתי בעצמי. "באמת חוכמה גדולה. הרי את אימוני ההנקה עברתי כבר בבית החולים, ודווקא שם לא ביישתי את המחלקה".  

 ***

אחר הצהריים מזדחל לו. מאחורי עוד החתלה כושלת, עוד הנקה מנחמת, וגם טלפונים שלא הפסיקו לצלצל כל הבוקר: בעלי החרוץ, שהלוואי  שהיה עכשיו מובטל, חברות נאמנות, שמשום מה הרגישו צורך מוזר להתפרנס במקום להיות איתי, דודה משופמת, שמשום מה הרגישה צורך הזוי להיזכר בקיומי, ואמא שהזכירה לי שהערב לא תוכל להגיע ושחלילה לא אשכח לרחוץ את הילדה. 

 אמבטיה?? ליצור הזעיר והשברירי הזה? איזה חוש הומור משובח! אין מצב בעולם שאעשה את זה לבד! "תושייה, תושייה", מלמלתי לעצמי בהיסטריה לא קלה... "אאוריקה! מצאתי!" בדחילו ורחימו הפשטתי את מחמל נפשי, בירכתי כהלכתו: "יחי אלוהי המגבונים הלחים", ניגבתי, ייבשתי, חיתלתי, הלבשתי, הינקתי, טפחתי, חיכיתי למפץ הגדול  - ועכשיו לישון."לישון, לישון", נענעתי את בתי בזרועותיי והתחלתי לפזם לה את "זולגות הדמעות  מעצמן".

כשהגעתי ל"פרח נתתי לנורית", הדמעות זלגו ועוד איך - מעצמן, בלי שום עזרה מידידיי. וגם למחרת, וביום שאחריו. רק אחר כך הבנתי שנחת עליי הבייבי הבלוז המפורסם, אבל באותו רגע חשבתי שאני כנראה האמא הכי דפוקה בעולם. הנה בזרועותיי נחה לה מתיקוּת עוצרת נשימה - ואני, מה אני עושה? 

אבל לא יכולתי לעצור את השטף. בדמיוני ראיתי הררים של חיתולים חד פעמיים, ראיתי אותי מחתלת ומחתלת עד אין קץ, מיניקה עד כלות, עושה אמבטיות כאילו אין מחר. "ואין מחר. אין שום מחר", ייבבתי. "אני כלואה כך עד סוף הימים. בינתיים כל העולם עובד, מייצר, נהנה מהחיים. שלי נגמרו. וזהו. וככה זה יהיה תמיד". 

***

  חודש אחרי. בידי האחת טלפון. היד השנייה ממלאת מים באמבט. הבת שלי הומה במלמולי תינוקות ענוגים בסלקל שלידי. רגע, ריח ניחוח שאין לטעות בו. זה הזמן, ואי אפשר עוד לחכות. אני מבקשת סליחה מהחברה שבצד השני. אחזור אחר כך.

אני מפשיטה במהירות שיא, מנגבת, מניחה במים החמימים את הפלא השמנמן והמתוק, המגרגר בעונג. "יהיה בסדר", אני אומרת לעצמי. "באמת. אני בסדר. זה לא כל כך קשה כמו שחשבתי". אפילו התחלתי ליהנות, להתרגש, לחכות לשעות העירות בקוצר רוח.

ככה זה כשמאוהבים.

  ***

 12 שנים אחרי. הבת שלי מתפרצת למטבח בהתלהבות. "אמא, תראי מה מצאתי! זוכרת את הדובי הוורוד שהיה לי כשהייתי קטנה?" אני מחייכת לדובי המרוט, הוא משיב לי בקריצה. "בטח שאני זוכרת, אהבה שלי", אני אומרת לה בגרון חנוק, ושוב הדמעות מאיימות לזלוג מעצמן, הפעם מהתרגשות. "זה הדובי הכי מתוק בעולם. הוא ישן איתך בעריסה כשהיית תינוקת ועזר לי לטפל בך". 

 "אמא", אומרת לי הילדה שלי - הנס שלי, האושר של חיי.  "ההומור שלך לא משהו, אבל אני אוהבת אותך".