מזגתי מים לכוסי. המתח באוויר גרם לידי האוחזת בקנקן לרעוד. הייתי צריכה אוויר.

קמתי ממקומי ופניתי למעמקי האולם, הדלתות הנסתרות מנחשות אותי ונפתחות. יצאתי לכר הדשא התלוי, מניחה לרוח הקרירה לצנן את פני.

צעדים רכים התקרבו מאחורי. לא הייתי צריכה לסובב את ראשי כדי לדעת למי שייך אותו הילוך גמיש. נשענתי על המעקה, נועצת מבטים באדמה הסובבת תחתי.

"מעניין איך אין להם סחרחורת, שם למטה,"

הוא דיבר אלי, כאילו ממשיך שיחה שחודשה, "תראי איך האדמה מסתובבת במהירות."

לא עניתי. סג'טרייס נעמד לצדי, עיניו בממלכה התחתונה. ידעתי שמשהו מנקר בזיכרונו, שהוא מתקשה למקם היכן פגש אותי על רצף הזמן, מייגע את זיכרונו בסריקות הלוך ושוב על פני יותר מחמשת אלפים שנה, מנסה לאתר נקודת המפגש. קולות תסכול עלו מזיכרונו המורד של הקשת. ידעתי שלא רחוק הרגע בו יצליח לאתר את המידע המבוקש.

שתקתי. עצמתי את עיני, ריחו הביא איתו שאון גלים של ים ושלט ניאון מרצד, צובע את שמי הלילה הכהים בוורוד וסגול. צלליתם האפלה של ההרים, הספינות נעות במעגן. מפגש המזלות היה כתוב על השלט במקום בו עבדתי, מוזגת משקאות לדייגים ונוודים, לאנשי לגיון, חושפת בפני סוכנים נוסעים את עתידם ועברם, בעבור מעות.

הייתי לא יותר מנערה באותה שעת ערב מוקדמת, שדבר לא בישר את משמעותה. השמש שקעה כשהוא נכנס, פוסע פנימה באותם צעדי נמר גמישים. הזיכרון היה קרוב כל כך, כמו כל זה קרה אתמול בערב, לא לפני שנים. המבט שלו, נדיר באזורנו, בלט מיד. הוא בחן בעיניו התכולות את המקום, את דלפק המשקאות האפלולי, ואז הן נעצרו עלי.

מהמבט הראשון היה ברור שאין הוא כמו האחרים. בגדי הצייד הבהירים שלבש היו תפורים היטב, אם גם מהוהים. שערו החלק עבר את עורפו. התקשיתי לנחש את מוצאו. הוא הזמין משקה, בוחן אותי בסקרנות, ללא בושה. אחרי שלוש כוסות הוא הצליח לשכנע אותי, שלא כמנהגי, לצאת איתו לטיול לילי על החוף. הירח מלא, הוא אמר והבטיח ללמד אותי דבר על הכוכבים. חרף כישרון הראייה שלי, לא היה ביכולתי לראות אודותיו דבר.

"אני מבקש את סליחתך, היועצת החושבת למרחוק, אם אני חורג מהמוסכמות, סלחי לי כבודה שהרשיתי לעצמי לצאת אחרייך בזמן הפסקתך... אבל יש משהו שטורד את מנוחתי ואני חייב לברר. האם יותר לי לשאול את כבוד היועצת משהו אישי?"

לא עניתי והוא לא המתין לתשובה.

"אני בטוח שנפגשנו אי-שם בעבר."

לא עניתי, עוקבת בעיני אחרי הצל אותו הטילו העננים על האדמה הנעה במהירות, מעבר למעקה.

"לא כאן, בממלכה העליונה. שם, למטה, על פני האדמה. בלי צל של ספק. אני זוכר אותך במדויק, רק... את מבינה, חמשת אלפים שנים של נוכחות גובים מחיר כבד. הזיכרון כבר לא מה שהיה. הרשי לי לנחש. האם המילים אתונה... אצטדיון... סוס לבן…משתה... האם כל זה מזכיר דבר מה?"

הוא מחפש במרחקים את שקרה לפני נשימה קצרה של זמן, חייכתי לעצמי. אבל מהו זמן, מהן כמה אלפי או מאות או עשרות שנים, עפעוף של דינוזאור במונחי היקום. לא עניתי, לא הסבתי את פני.

"אני מקווה מעומק לבי שלא פגעתי בשוגג בכבודה של היועצת, בלי כוונה..."

הוא עדיין לא זכר, סג'טרייס. ידעתי שייזכר. שלפתע יעלה ויצוף בו הערב ההוא. העתיד שלו שכלפי הטארוט שלי לא הצליחו לחשוף, הדרך בה התבדח על חשבוני, הרגע בו נעתרתי להפצרותיו להראות לי את הסביבה, הטיול הלילי לאורך החוף, הרוח שזרתה חול בעינינו, הסלע עליו עמדנו, הגלים מלחכים את כפות רגלינו היחפות, עינינו בכוכבים. ידעתי שהוא ייזכר כי אמר לי שהכוכבים הלילה קרובים מאוד, יזכר בצדף שהרים וקבע: עתיק מאוד, מראה לי את חותמות המאובנים. ידעתי שהוא יזכור את הסיפורים שסיפר לי על העולם רחב הידיים, על שלל אפשרויותיו. ידעתי שייזכר בחיזור הנחוש והעקשני שלו אחרי, בדרך בה אמר 'את נסיכה, את צריכה לגור בארמון, לא במקום העלוב הזה,' הרוח השורקת מכה בפנינו גרגירים דקיקים של חול.

לא, הוא עדיין לא זכר, אותו צייד תכול עיניים, את הדרך בה נטל את ידי, את ההבטחות ששטח לפני. את התפעלותו מעיני, מפני, משערי, מעורי, משדי. הוא עדיין לא זכר את המדרגות החורקות ואת דלת חדרי, מולה נעצרנו לשעה ארוכה. הוא לא זכר איך הגפרור האחרון בקופסה האיר את פני, בדל הנר שמצא על אדן החלון מצייר צללים, הוא טרם זכר את הרגע בו נגע בי בראשונה, את הלהט בו נישק אותי, את חוסר הסבלנות בו הסיר את שמלתי הלבנה.

הוא עתיד להיזכר בכל זה בבהירות, בזמן הקרוב. הרגע בו יזהה בי את אותה נערה שותקת, הולך ומתקרב.

סג'טרייס פירש את שתיקתי כהודאה ועבר להתנצלות מפותלת, מדבר על משתה מסוים שנגמר בצורה שנויה במחלוקת, אי-אז באתונה העתיקה, מפזר שמות שהכרתי מספרי הפילוסופיה, מתנצל בצורה מגושמת על התנהגותו באותו אירוע עלום, שכנראה לא עמדה בכללים.

לא, הוא לא זכר, עדיין, את הסערה שהתחוללה באותו לילה בחוץ ובפנים, את המילים שאמר וההבטחות שהבטיח, את הבעת פניו כשגילה שלא היה איש לפניו. לא, הוא לא זכר את האנחות ואת הסדין וגם את מה שלא יכול היה לזכור הוא לא זכר. את אור השחר הראשון מטיל צללים על הקירות העירומים, את טריקת הדלת וקול צעדיו מתרחק במורד המדרגות החורקות.

חיכיתי לו שעות ארוכות והוא לא שב. לא באותו בוקר ולא צהריים, גם בערב לא נראתה דמותו, מדלגת בקלילות במעלה המדרגות. הוא לא נראה גם ביום המחרת ולא בבאים אחריו. איש לא ראה אותו, בבואו או בלכתו. לא יכולתי, חרף כל ניסיונותי, לחזות לאן פניו היו מועדות. הוא לא סר ממחשבתי.

חודשים ספורים לאחר אותה פגישה עליתי על ספינה חולפת שנתיבה חוצה עולמות. הייתי במקומות רבים ושונים, ראיתי את העולם עליו דיבר אותו צייד פלאי. בכל מקום אליו הגעתי ביקשתי בעיני אחרי דמותו. לעיתים היה נדמה לי שאני מזהה את צלו חולף בעיבורה של עיר, לעיתים חשבתי שראיתי את עיניו התכולות בורקות עלי מעל כרזת פרסום, אולם במבט שני נוכחתי כי שגיתי. לימים חשבתי שהזיתי את הלילה ההוא. למרות שידעתי שיגיע היום בו נפגש, לא היתה דרך שיכלתי לשער שהפעם הבאה בה אפגוש באותו עובר אורח ארוך שיער תהיה הבוקר, בפתחו של אולם הכוכבים.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר, נציג הקשתים," עניתי, קולי מרוחק כמתחייב מהבדלי המעמדות בינינו. "לא הזדמן לי לבקר במשתאות של אתונה. נולדתי כמה אלפי שנים מאוחר מדי. אתה מחליף אותי באחרת."

פניתי ממנו, צועדת אל האולם. סג'טרייס פסע אחרי, חץ מלווה אותו כצל לבן. הוא התעכב לפני דלתות הכניסה, מניח לי להיכנס לבדי, כמתוך הרגל. כניסה משותפת אל אולם הדיונים עשויה הרי לעורר גל שמועות, וסג'טרייס, שדי היה לו באלה שכבר צבר, הקפיד להישמר.

מייד עולה ליאו נציגת האירה לדבר על מנהיגות