הימים האלה - ימיו האחרונים של משה זכו להתייחסויות רבות. העונש וסיבותיו, הפרידה ותכניה והעצב הגדול הנסוך על הגסיסה המתוקשרת בותר בעולם הקדמוני. לעומת זאת רק מעט מאד נכתב אודות הטקס המדהים. שלש פעמים לפחות היה העם למרגלותיו של משה. במעמד הר סיני, במלחמת עמלק ועכשו. "אתם ניצבים היום כולכם". כולם באו, כולם ניצבים בהמתנה דמומה. כולם מכאן ומשה מכאן. יום עמוס היום האחרון הזה. הוא אומר להם את דברי התורה כולם, מדי פעם הוא מצביע על הספר שבידו כדי לאשש את דבריו ומביא לעצמו סימוכין לדבריו הכתובים "בספר הזה". זה ולא אחר. אחר כך הוא קם בכבדות והולך לקראת העם "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". ו"לעיני כל ישראל" הוא כותב "את התורה הזאת", מכתיר את יהושע למצביא ומנהיג, מנבא עוד כמה דברי עתיד ונמוג בשידור חי. המוות הפומבי הממלכתי הראשון. אם אנחנו מבקשים להבין את עוצמת החוויה הלאומית נחשוב לרגע על מיתות מנהיגים הזכורות לנו; כמו רצח קנדי המצולם או רצח רבין המסוקר. עם שלם רואה את מנהיגו גווע אט אט עד כלותו. חוויה וטראומה בצידה.

כל כך הרבה מילים נאמרו מפיו של משה במהלכו של היום האחרון ובמהלכם של הימים הסמוכים לו עד שנדרשו אלפי שנים כדי לפרק את הנאום לגורמיו כדי להבין את פרטיו ומורשתו. בזמן אחר אשמח להידרש למבנה הנאומים במקרא. היום רק נאפיין את נאומו האחרון של משה, המוכל כולו בתוך "משנה התורה";  אמר פעם איש חכם: מהו נאום טוב? אמור להם מה אתה הולך להגיד להם, אחר כך תגיד להם ובסוף חזור ואמור להם מה אמרת להם. משנה תורה זה החלק האחרון. משה עומד על הבמה הציבורית בפעם האחרונה בחייו ואומר להם: "זה מה שאמרתי לכם כל השנים האלה".

נאומו של משה אינו רק חזרה על עיקרי המצוות וסיכום מבטיו על ההיסטוריה שהייתה להם יחדיו או נבואה על שיהיה להם בלעדיו. משה חוזר שוב ושוב ובצורות שונות על מרכיבי הברית שבין כנסת ישראל לאביהם שבשמים. מבנה מותנה של "אם אז". אם תהיו טובים תקרנה כל הטובות ואם תמרו ומריתם - ישמור עלינו ועליכם האלוהים. דברי הברית הם המפתח ליחסו של אלוהים אל העם "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה...ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו..." עד כאן דיווח מנקודת מבטו של המשקיף על מה שכתוב ונקרא בפינו ובאזנינו מזה אלפי שנים רבות.

אלא שמעבר לפרטים עצמם מסתתר בפרשתנו המפתח החשוב ביותר לתרבות ישראל מאז ומעולם. מהות הברית בין אלהים לישראל. "אתם ניצבים היום כולכם בפני יהוה אלהיכם...לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו". ראשית כמה מילים על הברית. ישנם מודלים רבים של בריתות. ברית בין שווים כמו גם הסכמים בין לא שווים. ברית בין אדונים וברית בין האדון לוואסל, עבדו ומשרתו. דימויי הבריתות במקרא מעידים כי לרוב מדובר על ברית בין לא שווים. שוב חוזר הדימוי של האב ובניו, בדומה לבעל ואשתו או הרועה וצאנו. כולם שאובים ממערכת יחסים של פטרונות לא שוויונית. עיקריה של הברית הם חובה מתמדת של העם על כל יחידיו לקיים את המצוות המרכיבות את סעיפי התחולה של חוזה הברית. ואלוהים מצידו מתחייב לשמור ולגונן על העם מכל משמר.

יש יסוד לא הגון בברית שכזו. למה היא לא שוויונית?  למה אין הסכם המחייב את שני הצדדים באותה מידה. למה אין בהסכם סעיפים דרקוניים המחייבים את שני הצדדים במידה שווה? למה רק אנחנו ואבותינו טיפסנו על הרי גריזים ועיבל וצעקנו "ארור" כנגד כל מפר ברית, מצווה והסכם. כלום אי אפשר להעלות גם את אלהים לאיזה מקום ולהדיר אותו מחיינו אם לא יעמוד בהסכמים. ובכלל זאת לא תיאוריה; אלוהים כבר הפר כמה פעמים את התחייבויותיו המפורשות אז מה עונשו? הרי צריך לשבור את המעגל המשטה על פיו כל פעם שאלהים חורג מגבול הטעם הטוב והורג משמע שאנחנו חטאנו, פשענו ועוולנו.

אכן בריתות המקרא היו בריתות חד צדדיות. כל זאת  עד ליום פרידתו של משה רבנו מן העלם. ביום הזה,  בתוך בליל המילים הגדולות ושפעת הטקסים המרגשים פולט משה "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום. לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". מה כתוב כאן?

בניגוד לכל ההתנהלות הפוליטו-מקראית מבריאת העולם ועד עצם היום הזה משה ממסד מודוס אופרנדי חדש. עד היום אלהים היה נוכח במחנה. אומר ועושה, גוזר ומקיים. רב איתם ומחנך. משלים איתם ומושיע. מעט מאד ידוע לנו על האחריות שהוטלה אז על היחיד מישראל. היום כשהמתווך הגדול הולך הוא לא רק ממנה את יהושע ליורשו הוא גם מרוקן את סמכותו התורנית מכל תוכן. יהושע נותר ממונה על הכיבוש והמלחמה, איש אירגון ומנהלה אבל אין לו נגיעה ונגישות לחומר הרוחני והתורני. כי האחריות הועברה במישרין אל כתפיו, ליבו ומוסרו של כל מאמין ומאמינה. "בפיך ובלבבך לעשותו".

כשמשה מרוקן את תוכן כהונתו של יהושע הוא משנה גם לחלוטין את מרכיבי הברית בין אלהים לאדם. אלהים הפך למיותר בחוזה. כי הכל הפך להיות הסכם בין האדם לבין עצמו. אלוהים הפטרון, המאסטר, האבא הגדול היה הכח המחולל והמכונן אבל משם ואילך הוא לא מעורב יותר.  "הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"  (דברים פרק כט) בכתבי הסופרים זהו פסוק שאחת עשרה נקודות זעירות מדגישות אותו. כמו סימון של עט פלורוסנטי מימי קדם האומר: זהו! זאת המהות של הטקסט כולו. מה שנסתר אינו ידוע ומה שאינו ידוע לא קיים ולא מחייב. אבל הנגלה הידוע הוא שלנו ושל ילדינו אחרינו, כאחריות מחייבת. מהמקום הזה נובעות האגדות על תנורו של עכנאי והרחקתו של אלהים מבית המדרש. משם נולד האומץ של חז"ל לאקטיבזם הלכתי שלקח את דברי התורה הזאת והפך אותה למשהו שאפילו האבא שלה, משה רבנו עליו השלום, לא מכיר. וכך מספרת האגדה על השעה האחרונה ביום הזה שלפנינו. מספרת ומתמצטת טוב מכל את יצירת משה והתהליך האנושי המדהים שנבע ממנה.

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, (ריבונו של עולם) מי מעכב על ידך? (כלומר: למה אתה לא נותן את הכל על ידי במעמד זה, מעמד הר סיני?) אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. (אלהים מסיע אותו במכונת הזמן קדימה אל בית המדרש של רבי עקיבא בארץ ישראל של המאה הראשונה לספירה) הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, (התלמידים למדו עם רבם ומשה לא הבין במה מדובר בבית המדרש) תשש כחו (של משה); כיון שהגיע (רבי עקיבא) לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו (של משה). חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב )

הרבה פעמים נדרשים לאגדה הזו כדי לתאר את התהליך הדינאמי של היצירה התורנית. משה זרק אבן עקרונית והאדוות הרחוקות בימי תלמידי רבי עקיבא לא היו מובנות לו כלל. אבל הוא אישר אותן ונחה דעתו. מעט מאד פעמים, אם בכלל, שמים לב לסופה של האגדה. הנה סיפור הנובע מהמעיין של ברית האדם עם אלהים. והנה אדם כרבי עקיבא שעמד בכל תנאי ההסכם וזכה אפילו לשבחים מפי בעל בריתו, האלהים. ובכל זאת הוא אינו זוכה לקבל את חלקו הטוב מהברית הכרותה. לכאורה אלהים מפר את הבטחתו ומפר את החוזה ומפר את כל מחויבותו. אבל למעשה זוהי עוד אגדה בתוך אגדה המצביעה על הוצאתו והרחקתו של אלהים מעגלי האדם. ועקיבא שהוא שיאה של האחריות הפרשנית הוא גם ההוכחה לאנושיותה המוחלטת ולחוסר מעורבותו של אלהים למען חסידיו. וכשאלוהים אומר למשה שתוק. הוא אומר לו בעצם לי ולך אין מה לומר כי אתה לא הגעת אל הארץ אבל הצלחת ברגע האחרון להפקיע ממני את אחריותי. ומאז גם אני כבר לא מגיע אליהם. הכל שלהם. לטוב כעקיבא או לרע כרומי.