הפרק האחרון באלבום: התחנה המרכזית הישנה, מנשיה, אחוזת בית, שינקין ומושגים נוספים הם רק חלק מאוסף המושגים שקיבצתי, המרכיבים את אלבום המזכרת הבנוי לפי סדר האלף-בית (למושגים נוספים לחצו על התגית תל אביב מצד שמאל). האלבום מדלג בלי הפסקה, מנושא לנושא, מערך לערך, כך שבסופו של דבר מרכיב 100 ערכים ומפצח (אולי:) את הגנום העירוני

בתמונה: גלויה מקורית ומאויירת מהמושבה שרונה (הקריה היום)

תתחנה מרכזית ישנה הרבה עצב ועליבות הותירה אחוריה, מי שהיתה תפארת העיר התחתית. כנראה שלכל אחד יש לפחות זיכרון אחד מהתחנה שבנייתה הושלמה בשנת 1938. מוכרי הבייגלה, הקיוסקים, חנויות הבגדים והנעליים, מוכרי השווארמה ומיליוני הקלטות של "זמרי הקסטות", התאפסנו במרחביה העצומים. בשנת 1993, לאחר חנוכת התחנה המרכזית המצועצעת החדש,ה הומתה התחנה הישנה אך עד היום לא נעשתה לה קבורה מכובדת, למעט שיר הרקוויאם של "טיפקס". המקום עצמו נזנח ונבעט מהתודעה הציבורית, ואוכלס בעיקר על ידי עובדים זרים קשי יום, שלא פעם נפגעו ונרצחו בפיגועי מבעיתים.     

תחנת הרכבת מנשיה בסוף המאה ה-19 הוקמה תחנת הרכבת הראשונה של יפו, אשר מוקמה בין שכונת נוה צדק לשכונת מנשייה, והיוותה חיבור למסילת הרכבת שהובילה נוסעים לירושלים. סיפורה של התחנה, שהיתה מקום מפגש הומה לעולים, צליינים וסוחרים, מגולל פרק חשוב ומרתק בתולדות התפתחות הישוב העירוני ביפו ובתל אביב. מתחם זה משופץ בימים אלו ועתיד להפוך (עד סוף 2009) לאזור המשלב אזורי תרבות, בילוי ופנאי. מתחם התחנה ומבניו המשוקמים יפעלו כמרחב ציבורי פתוח של מיצגים הקשורים בסיפורי המקום, בשילוב עם ירידים ושווקים פתוחים, שידיפו ריחות וניחוחות מפתים בשלל צבעים.  

תחתית האם יש באמת עיר תחתית אמיתית בתל אביב, או שמדובר בהגזמה פרועה. כנראה שיש, אך לא בממדים שגדי טאוב היה רוצה שיקרה בעלילת ספרו "אלנבי". מועדוני החשפנות שמתערטלים בלילה לאורך רחוב אלנבי והירקון, הדמויות המוצלות שעושות סמים והזונות מכל המינים, שמחכות לעבודה בסמיכות לחצרות הבתים, הם לא מספיק מזעזעים את הבורגנים, כמו שהיינו חושבים או רוצים שיקרה. רוצים הוכחה? מפקד חיל הים, שנחשף על ידי כתב הפלילים בוקי נאה, משתובב במועדון החשפנות הסליזי, לא עורר גלים גבוהים מדי של תדהמה. המסקנה? כן, יש עיר תחתית. המסקנה המתבקשת, היא לא עד כדי כך עמוקה. 

תל אביב-יפו המסע של אלבום מזכרת זה, התחיל בערך "אחוזת בית" ומסתיים בצורה מעגלית, בערך "תל אביב-יפו". היום זה נשמע ברור מאליו אך בזמנו, היו הצעות שונות, מגוונות ויצירתיות רבות, כיצד לקרוא לשכונה שרק נולדה. בועד החלוצי של "אחוזת בית" סערו הרוחות במטרה לאמץ שם עברי טהור וחדשני, שידגיש את הערכים והמטרות של התושבים. כך הוצעו לעיר והבתולית שמות כמו: אביבה, יפהפייה, עברייה, נוף יפו, נוה יפו, יפו החדשה, הרצליה, יפו החדשה וכמובן תל אביב. לצורך בחירת השם נערכה הצבעה שאירגנה ועדה מיוחדת, שהעבירה את שרביט הבחירה לתושבים עצמם. בסופו של דבר בתמיכתם של 20 מהחברים המשתתפים נבחר השם "תל אביב", בעוד שלמקום השני הגיע השם "נוה יפו" בו בחרו 15 מהמייסדים, אבל זה  כבר שייך  להיסטוריה. נחום סוקולוב נתן לספרו של הרצל "אלטנוילנד", את השם "ארץ ישנה-חדשה" ונתן לו את הכינוי "תל אביב": תל=ישן, אביב=חדש. לאחר מעשה התברר שהשם "תל אביב" מוזכר גם בספר יחזקאל פרק ג'. היה זה מנחם שינקין, שהציע כי שם הספר של הרצל יסגור מעגל לוגי-אסוציאטיבי ויעטר את שם הכרך החדש. להתראות בחגיגות ה-150.