הזמן: אי שם לפני מספר שבועות.שעת ליל מוקדמת
המקום: הפאב השכונתי
אני: על הבאר, עם כוס הקברנה שלי ויומן הפאב בו אני כותבת בשצף קצף
הסיטואציה: הפסקת חשמל פתאומית מחשיכה את המקום ההומה, המוזיקה דוממת והפאב הופך למספר דקות למחזה סוריאליסטי של צלליות חשוכות חסרות פנים . רק הקול נשמע.
ולפתע פתאום, כאשר האור חוזר ועולם כמנהגו נוהג, נובטת בי שאלה-
עד כמה בחירותינו תלויות במראה העיניים?
באם היינו כולנו חיים בעולם של צלליות, חיינו היו שונים? האם היינו בוחרים מקצוע אחר? חברים אחרים? האם הבחירה שלנו בבני זוג היתה משתנה? ואם כן- מה היה הגורם המשמעותי יותר? הקול? הריח? המילה? האם בהעדר ראייה היינו מפנטזים פחות? האם היינו נוגעים יותר?
האם היינו יותר "יש" או שכאילו היינו לא היינו?
האם, כמו בספרו המצמרר של סאראמאגו (על העיוורון), היינו מאבדים את המוסריות, את הכבוד לאחר?
האם אכן הנשמה מאירה בעינינו?
האם בראייתנו אנו לא יותר עוורים בעצם? מותנים לבחירה השטחית, האופנתית, הברורה מאליה...
ומאידך, האם כאשר אנו באמת מביטים לליבת האחר, האם אנו רואים את התוכן או שתמיד הקנקן נוכח?
מה דעתכם?
|