| ב 15.10 התחלתי לשדר את התכנית "השתנות" ברדיו אורנים, בחרתי לשתף אתכם דרך הבלוג בטקסטים של התכנית להאזנה לכל פרקי התכנית בכל עת בקישור: http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=355438 או בשידור ישיר באינטרנט: בכל יום ה בשעה 17:00 ב: http://radio.oranim.co.il תושבי הקריות, טבעון, רמת ישי, רכסים, בית שערים תמרת נהלל, יפעת וכל מה שבאיזור ניתן לשמוע ברדיו 106fm בימי חמישי ב17:00 תחנת הרדיו של מכללת אורנים וקול ישראל. שלום לכולכם, שמתם לב כמה גשם ירד אחרי התכנית של השבוע שעבר?- קראתי לו והוא בא....ובגדול, רק שימשיך כך. התכנית היום תעסוק בדאגה, ******************************************************************************************************* הדאגה שלי היא הר של רגבים שלא נגמר. הבלאי הטיבעי של העולם ושלי, מביא אל ההר הזה בכל פעם עוד רגבים יבשים וקשים. הוא לא תמיד גדל, בתקופות של מתח או אי בהירות הוא יכול לתפוח למימדי ענק ובתקופות אחרות הוא מתכווץ. אף פעם הר הדאגה שלי לא נעלם והגודל הבסיסי שלו- משמעותי ותופס מקום בתוכי ולצדי וסביבי. איכשהו הוא בא יחד עם האהבה, מההתחלה, מהרגע של תחילת המודעות, של ההבנה שיש אנשים שאני אוהבת וחשובים לי ואני לא רוצה שיעלמו. אני דואגת תמיד. כל הזמן, באופן קבוע. כשמאחרים להגיע אני כותבת תסריטי אימה על הסיבות. בתסריטים שלי מכוניות סוטות ממסלולן ומתנגשות, שני שוטרים עומדים בדלת... עצרי! עד כאן. אני דואגת להתמודדות של ילדיי עם העולם, איך ישיבו, איך ישארו על רגליהם כשהחיים ואנשים חובטים או נעים במהירות. אני דואגת לאיש שלי האהוב שיזכור להעלות חיוך במשך היום, אני דואגת להורי המתבגרים בחן דווקא, לאחי ואחיותי ומשפחותיהם לחמותי וגיסתי ובתה , וכשאני גומרת לדאוג לאנשים שלי הכי קרובים אני מתחילה לדאוג למעגלים אחרים. ובעצם למה לדאוג- הרי אחרי הבכי צריך לבוא צחוק, שמש אחרי הגשם זהו חוקדברים היו כך מאז ומעולם אז למה לדאוג? השיר של dire street בביצוע של הסולן האגדי והאהוב שלהם Mark knopler Why worry/
******************************************************************************************************* ובמעגלים אחרים קודם כל אני דואגת לחברים שלי, שיהיו בריאים, ואחר כך לדברים שסביבי. אני דואגת לסכסוך המתמשך שלנו ולחוסר הצדק שבחיינו , אני דואגת שלא נמצא את הדרך להושיט סוף סוף יד אמיתית לשלום למי שחי איתנו, או לצידנו אני דואגת שנהינו חברה קרה ועוינת , חברה שהחיים על חרבה השכיחו ממנה אנושיות וחום וקרבה. ואני דואגת שלא ירד מספיק גשם, שהכל יתייבש.ושבעצם החוזה בין המדינה לאזרחיה הופר כאן מזמן, עמותות ולא המדינה דואגות לחלשים בתוכנו, האזרח הקטן משלם מחירים קבועים לחוסר הדאגה החזון והתכנון בנוגע למים,וכלכלה וחינוך. הביטחון הזמני שיש לנו מדי פעם נשען רק על אורח חיים של מלחמה ועל צעדיה המוכרים לנו היטב, וזה לא נגמר כי אחרי המדינה מגיע העולם, החור באוזון ואיכות הסביבה, אפילו שמתי קומפוסטר בגינה ולפעמים אני מפרידה אשפה, ולוקחת למיכלי המחזור. יש לי כל כך הרבה סיבות לדאגה אז אני דואגת..... למה את דואגת- קובי אוז. ************************************************************************************* אחרי שאני נחה קצת מדאגה, אני נזכרת שאני באה ממשפחה דואגת. משפחה שבה הדאגה היא אחד מהביטויים המובהקים לאהבה. ואנחנו אוהבים בשפע ובחום מתוך קרבה והתערבבות אחד בחיי השני. וכך גם אנחנו דואגים.... אחותי שמלווה אנשים בסוף ימיהם, בדרכם האחרונה כתבה את הסרט והספר והתסכית המובילים על דאגה והיא חיה בתוכם יום יום, בדרך לעבודה ובדרך ממנה. הסצינות שהיא ממחיזה בראשה יכלו להיכנס בקלות לסרטים של טרנטינו (to kill bill ) הדאגה הכי גדולה שלה תופחת כשהאיש שלה יוצא למילואים, יש מישהי שלא דואגת לזה? לפעמים אני חושבת שאולי הנורמלי כאן זה להשתגע מדאגה בתוך חוסר הבטחון הקבוע והאיום שבו אנחנו חיים.לימדנו את עצמינו לחיות את השגרה - כאילו כלום לא קורה .לחזור לשגרה זה משפט יסוד בקיומינו ואת הדאגה מצפינים, רצוי בבוידעם ועם הרבה נפטלין.ומי שדואג- סתם מגזים ופוגע במורל ובחיים התקינים.אבל אני דואגת - כל הזמן- לא רואים עלי אבל אני דואגת, לא כולנו דואגים? למלחמה הבאה שתבוא כי היא בלתי נמנעת, לילד שלי שהתגייס לצבא, לנסיעה בכבישים. כי אנחנו חיים במקום הדמיוני הזה שהלוואי והיה וירטואלי אבל הוא החיים שלנו- מקום לדאגה- בביצוע של מתי כספי וריקי גל ****************************************************************************************************** אבל גם אני גדלתי כאן ב"מקום לדאגה" ודווקא כאן אני מפנימה שאין הרבה טעם בדאגה- גם אם יש סיבה ראויה לה, אני רוצה לדאוג פחות להסיר את העול הז של הר הרגבים הקשים מתוכי ומסביבות חיי. ואנשים שונים כאן בארץ הזו מתייחסים אחרת לדאגה ולפעמים דואגים לדברים אחרים. לפעמים אני חושבת שבקום שבו אנו חיים צריך להות קצת אטום, ללקות קצת בקריאת המציאות, יותר קל לחיות כך,אז לפעמים אני מוכנה לאמץ את זה ולצאת לעבודת הפרך של הקטנת הר הדאגות שלי, למצוא את הטוריה והקלשון שיעמיסו טוב את הרגבים הקשים של דאגתי וירחיקו אותם מההר שלי כי אני רוצה להינות ולדאוג פחות on't you worry about a thingסטיבי ונדר ************************************************************************************************ ולפעמים אני אפילו מצליחה לזמן מה להיות משוחררת מדאגה עד עד שהחיים מביאים לי את הדאגה הבאה, הבן שלי התגייס לא מזמן וזו אחלה סיבה שמאפשרת לי לדאוג בשפע ובגלוי. וגם אם לא ישתתף בקרבות עזים הוא חתום כבר הלאה מחוץ להישג ידינו, הרחק מדאגתינו. ואני רוצה רק הפוגה להיות חופשיה מדאגה....חופשיה מכאב לב ומתח. אספתי מהורים שהילדים שלהם בצבא, מה זו דאגה בשבילם: ושמעתי שזה משהו שעושה לך פרפרים בבטן, שמתקשר למשפחה, שדאגה זו אי הידיעה, מה קורה עכשיו לאדם הכי אהוב – לזה שיצרנו לילד שלנו. זה שעון שמתקתק בעצבנות, מתחת ליום יום הקבוע והרגיל. עושים מה שצריך, מה שנורמלי, מה שמתאים לקוד החברתי ולמטה בפנים עמוק – יש זרם עכור של דאגה, שריר לב מתוח עד הקצה ולא מרפה. אל תדאג בית הבובות ***************************************************************************************************** מהניסיון הקצר שלי זה להתעורר בליל גשם שוטף ולחשוב איך המים נוטפים עליו באוהל ואיך הגרביים שלו רטובות ואני לא יכולה להביא לו אחרות. ושהוא רחוק מכל מה שאהוב ואוהב אותו. ואני דואגת לו .....הוא הילד שלי גם לבוש בחקי עם זיפים. השפתיים שלי עוד זוכרות את מגע הלחי שלו לפני צמיחה וחספוס , היד שלי עוד זוכרת את מגע שערו החלק והבלונדיני לפני שהפך לחום קצוץ קצר במכונת תספורת כמעט עד קרחת על הגולגולת.הילד שלי כבר לא ברשותי, וגם לא ילדואני דואגת לו .Worry about you/ Ivy ***************************************************************************************************** בבוקר של שבת גשומה החלטתי לקחת את עצמי ואת הדאגות שלי לחוף קריית חיים לעשות תשליך זמני לדאגות קבועות. היה יום גשם והיתה בו הפוגה, הים היה אפור כסוף וחלק, החול רטוב וגבשושי מצורות שצרו בו טיפות הגשם, סוכות המצילים היו סגורות, עורבים מהדסים בחצי קיפוץ ובארשת חשיבות עצמית. אנשים ספורים צועדים על החוף, באופק ספינות משא מעורפלות, השמיים אפורים וקרני שמש חוצות אותן, עמדנו שם אני והר הדאגות שלי והתחלתי להשליך- רגב דאגה קשה אחד בכל פעם- דאגה לכל גל. השלכתי דאגות פרנסה וילדים זוגיות ומשפחה, התקדמות ותקיעות. דאגות קטנות וגדולות. אחת אחת השלכתי אותן, גל אחרי גל הים איננו עולה על גדותיו משלל דאגותיי, ההר שלי קטן ומתכווץ. עננים כבדים החלו להיערם בשמיים, הגשם שתיכף יביאו הוא לא דאגה. ועם כל השלכה אני נהיית יותר קלה. העורבים שסביבי מביטים בי בתדהמה ובציפייה-תדהמה על קצב ההשלכה והדבקות במשימה וציפייה שאולי אשליך איזו דאגה נוצצת לים. משהו ששוווה לתפוס במקור. בנתיים הם חורצים את החול הנקי בפסי מקור קטנים וחדים ולי אין שום דבר נוצץ לתת להם רק השמחה שלי שהולכת ומרימה ראש עם כל דאגה שמושלכת לים. עד שאני מתעייפת ונוצצת כולי קולי מהעדר דאגות ושמחה וקלות. העורבים עשויים להתעניין בניצוץ כזה אבל אני גדולה מדי לשאת אותי במקור – אז הם מסתנוורים ופונים לעינייניהם – נבירה בחול, ואני חוזרת לאוטו שלי בדרך לבית שלי קלה יותר וכמעט נטולת דאגות. ומחוייבת לסוף שבוע שבו לא אדאג ואהיה שמחה- don't worry be happy בביצוע של chuk barry , ששמעתי לפני שנים רבות מאוד שעה שהתכוננתי עם אודי שלא ראיתי כבר 20 שנה לבחינה בדת איסלאם, למדנו ודאגנו שלא נעבור ושמענו את השיר הזה ואכלנו צ'ילי. ולשיר הזה תמיד יהיה קשר לאיסלאם וטעם של צ'ילי- ( כמובן שעברנו את הבחינה... Don't worry be happy . זהו, אנחנו נפרדים- אל תדאגו,היו מאושריםושתהיה לכולנו שבת נהדרת ממני אילת רוט ומהתכנית שלי השתנות. להאזנה בכל עת בקישור http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=355438
. |