בילדותי, גרתי בעיירה, שכוחת אל. גרתי בבניין, קומה שניה. היו שורת בניינים זהים לבנייני, ומאחוריהם, חניון, חניון ענק. לכל הבניינים. 4 בניינים כמו שלי, ומצידיו של הצלעות האחרות של החניון, היו עוד שתי, שורות של בניינים. רק נמוכים יותר, מכל צד, 2 או שלושה בניינים. מהבית שלי, מחלון חדרי, רואים את גגות הביניינים יתר הבניינים.

ובצלע הרביעית של החניון, היה גן שעשועים, דרכו היתי עוברת כל בוקר, בדרך אל הגן, אח"כ גם בדרך לבית הספר.

בחניון הזה, הגדול כל כך, היו שני פחים. של כל הבניינים שמסביב. פחים ענקיים. חשבתי שאם צריך חניון כל כך גדול, לכל הבניינים, לא פלא שהפחים כל כך גדולים, ועוד 2!!!

אז בבוקר, היתי עוקפת את החניון, דרך המדרכה שמסביב. הפחים.

היה בהם משהו ממש מפחיד. תמיד היו יוצאים משם חתולים. לא פחדתי מחתולים בחיי.

אבל פחדתי מחתולים שיוצאים מהפח הזה!

הדרך לבית הספר, היתה אותה דרך מאז הגן. 10 שנים אותה הדרך. 10 שנים כל בוקר, לעקוף את החניון הגדול.

ההוא עם הפחים הגדולים.

ואם היתי יוצאת, כשכבר היתי קצת גדולה יותר. בכיתה ה' או ו'. והיתי חוזרת בחושך, אז לא רק שהיתי עוקפת את החניון, גם היתי עוברת דרך הבניינים. מתחת. כדי שלא יהיה שום סיכוי להתקל או להתקרב לפחים האלו.

לחתולים האלו.

היום אני כבר לא גרה באותה שכונה, באותה עיר שכוחת אל.

אבל אני יודעת.

אם אצטרך לעבור את הדרך, אותה הדרך, מהבית הישן - לבית הספר. מה שבטוח, אעקוף את החניון הגדול הזה.

עם הפחים הגדולים האלה.

הפחים שיוצאים מהם חתולים.