מונולוג של נוׁיה, אשה דתיה רכוסת מטפחת, בגיל חמישים,מקום: בית מגורים בשכונה. זמן: המאה העשרים, תחילת שנות השמונים.

 נויה מחזיקה ביד חומרי ניקוי, מדברת לפני דלת חדר שירותים סגורה בתוכה נמצא הבן הצעיר יוסף. יוסף חזר עתה מרחצה בחוף הים.

נויה:

'תצֵא כבר מהשירותים…צריך לשים סוף לעצלנות…גם אני עצלנית מטבעי, אבל אני נלחמת בעצלות…כל אחד הוא עצלן מטבעו, מה החכמה לשבת לקלף קֶרַלָך (גרעינים באידיש) כל היום ולקרוא עיתון... את בגד הים כבר שטפת במלתחות…אז עכשיו תתלה אותו לייבוש…למה אני צריכה להגיד לך כל דבר. אמנון ורחל גם ככה? רק איתך  יש לי תמיד עניינים וצרות…תצא כבר מהשירותים, מה אתה מבלה שם כל כך הרבה זמן. גם כן עשייה, לשבת בשירותים.ואל תשכח לכבות את האור כשאתה יוצא…בשביל מה מה אתה צריך תאורה שמה, כשאתה 'עושה'…תמצא מקום  אחר לקרוא…איזה ספר אה קורא שם…'אנה קרנינה' 'מלחמה ושלום'...ספרו לך על טולסטוי שגם הוא לא שמע בקול אמא שלו, אז אתה גם אינך שומע בקול אמא שלך, חושב: כך אהיה סופר גדול. תנגב ותצא…אפילו פושקין היה יוצא לדו קרב מהבית שלו, היה מכבר את האור בחדר שלו,למה בחדר שלך תמיד הנורה דולקת. יש לך מניה בחברת חשמל?! לארליך יש, אז הם יכולים להרשות לעצמם להדליק את הבוליר של  המים חמים שעתיים לפני שהם מתקלחים...הרי היית בים,אז למה לא התרחצת שם…אני  מכבה את הבוליר עכשיו, וכשתצא תדליק אותו שוב. תמיד אתה יוצא אחרון, גם מהים אני משוכנעת שיצאת אחרון. נשאר שם עוד מישהו אחריך בחוף?! בטח המציל הוציא את כולם, ופתח את הפקק של המים. למה לא בקשת ממנו להרשות לך להוציא את הפקק בעצמך…לעשות משהו בידיים שלך...היית יכול לבקש ממנו שניים או שלשה (פקקים) שיהיה לך, בשביל השעשוע שלך, כדי שלא תצטרך לבקש ממני כשאתה משחק במעבדה שלך... נראה לך שאני אעמוד כאן עוד הרבה זמן פני הדלת הסגורה ואנאם לעצמי…מספיק, תצא כבר (רעש מים בניאגרה). ואל תפתח את הידית באלימות, היא לא אמא שלך, תרחם עליה...קח איתך את הספר, אני נכנסת (הגוף של נויה מחוץ לחדר שירותים, אבל שולחת את היד עם המגב פנימה לתוך השירותים)...בטח השארת אותו (הספר) על הריצפה, כדי שאמא שלך תבוא ותרים אותו. אין לך רחמנות על הברכיים שלי. הרי עד שאתה יוצא כבר עשיתי בעצמי (פיפי) בקערה, עכשיו אני נכנסת ושופכת אותה לאסלה. אם תהיה לך אשה אני מקווה שלא תתן לה לחכות לך ככה מחווץ לדלת של השירותים או האמבטיה. תהיה מתחשב, באמא שלך אתה יכול לא להתחשב, אני כבר התרגלתי. (מסתכלת בדלת הסגורה)

מה, אתה שוב פעם חזרת לשירותים,מה יש לך, מה יש לך. אסון! אסון! שילד כל הזמן בשירותים. אני מכבה אתה האור, תעשה בחושך. רק בשביל החסכון. אני לא צריכה אותך, אמנון ורחל שתליטפו אותי, תלקקו אחרי, ותגידו לי כמה אני יפה, אבל בשם אלוהים. הילדים של ארליך, גם כן ככה?! אתם לא יכולים אפילו לכבות את האור באמבטיה או איפה שאתם נכנסים. נכנסת קודם לחדר אמבטיה, גם שם הדלקת את האור. (משנה את טון דיבורה בפתאומיות) אני רעה?! אני רעה?! אני רעה אליכם?! תראה את הילדים של ארליך, איך שאמא שלהם קונה בשביל עצמה שוקו ולחמניות כל בוקר, ואני הרי כל הזמן רק מפנקת אתכם. שולחת אותך לשיעורי אקורדיון...על אקורדיון עוד לא התאמנת היום. בים אין אקורדיון. תצא כבר או שאני ונכנסת. גם בחושך אתה קורא, יש לך משקפיים מרוב שאתה קורא בחושך, עוד מעט תהיה לא עלינו, עיוור. פעם אחרונה, תצא או שאני מכניסה לך מכות עם העיתון (מגלגלת את עיתון השבת, ומכה בו על דלת חדר השירותים?) מה אתה קורא שמה, אם אתה לא קורא עיתון, אז אתה קורא ספר. מה שאני מחזיקה ביד זה העיתון שהבאת מהים, והשארת אותו בכניסה (לבית) יחד עם הבגדים המלוכלכלים מהים, שאני אנקה אחריך. אני  נכנסת (לשירותים).

אני לא מסתכלת (בך) שלא להפריע לתינוק. יש לך שלשול או משהו. (מביאה מהמטבח צלוחית עם ריבה וכפית) הנה, תצא תראה, אני אמא טובה, הכנתי לך דוֻלצַ'צֶה בטֶלֶרְלְ, כמו שמביאים לתינוק, בכפית, הבאתי גם לך, נגד שלשול או משהו, אבל מה יש לך! מה יש לך!

הכנת לך לבנים  נקיים בחוץ. יש מגבת על המתלה, ואני ממלאה עבורך את האמבטיה במים חמים שנשארו לי בצ'ינייק, בקומקום...אל תעשה ממני צחוק,  אני לא מוכנה שיעשו ממני צחוק בבית שלי. זה הבית שלי, ואני קובעת כאן את הכללים. מתי שבוקר זה בוקר,מתי שיום זה יום, ומתי שלילה זה לילה. ולא ההפך. אתה קורא בלילה במיטה, זה לא טוב, זה רע, זה גרוע מאד, אחר כך אתה לא קם מוקדם בבוקר לבית ספר, ואני צריכה לריב את המורה יוכבד. יוכבד עשתה לי בגללך בושות גם בבית הספר, בכיתה שאני מלמדת, עכשיו אני לא יכולה בגללך להיכנס לחדר מורים. אין לך רספקט למבוגרים... קראת בכיתה ספר בזמן שהיא מלמדת, במקום להקשיב למורה...איזה ספר קראת שם מתחת לשולחן..."סוחרי החלומות"...לא זוכרת אם שמעתי על עליו, מי הסופר?! לא אחד, הרולד פינטר, אה...הרולד רובינס, לא חושבת ששמעתי עליו, ספר טוב?!...אבל אם  היית קורא משניות, או ספר תווים של מוזיקה, לא היית עושה רושם יותר טוב?!...מה מפריע לי?!....מפריע לי שאתה חצי שעה בבית שימוש, אני צריכה לעמוד כאן בגללך, ולא ללכת לסדר את הדברים שאני צריכה לסדר לכבוד שבת קודש....יש לזה משמעות למה שאתה קורא, אתה בכלל יכול להבין את זה, יש לזה עומק, אתה יכול לקרוא את זה בקול  רם, לתת גם לי  לקרוא אותו. תקרא, תקרא בקול רם את החמר שאתה קורא עכשיו, ואל תשכח להרים את הספר מהריצפה מתי שאתה יוצא. ברוך השם!

("הילד" –נער בן חמש עשרה, קומה מעט כפופה, ממושקף, כיפה סרוגה, לובש חולצת טריקו ומכנסיים קצרות פותח את דלת חדר השירותים, ועומד מחוץ לה מול האם נויה)

אני רואה שיש לך קצת מצפון, לפחות כיבית את האור כשיצאת, תן לי לבדוק אם לא השארת שלולית אחריך...לא להיכנס פנימה?!...למה לא להיכנס, הרי אתה יצאת...אתה עוד פעם נכנס!!! אסון!...אה...רק כדי לקחת את הספר...אתה עדיין קורא 'חסמבה' ו'קופיקו'?!...המרצה בשיעורי ספרות ילדים אמר לנו, המורות הספרניות, שזה רעל, זה ממכר...לא קורא?! אז למה אתה מסתיר את הספר שאתה מוציא מהשירותים מתחת לחולצה שלך?! תן לי לבדוק מה אתה מסתיר שם!.. גש לאמבטיה.

(הנער באמבטיה מסתכל על ספר שהחביא תחת חולצתו, עם ציור של אשה מעורטלת. האמא מתיישבת על כסא, ממשיכה לדבר. אחר כך הנער יוצא שוב)

אתה ילד גדול, אתה לא בן שתיים עשרה או שלוש עשרה, אפילו  לא בן ארבע עשרה, אתה בן  חמש עשרה, שתקלוט, אתה כבר בן חמש עשרה. ילדים בגילך, אבא שלך לדוגמה, כבר פירנסו בגיל הזה. אני לא רוצה שתצא לעבוד, אבל  לפחות שלא תקרא שם ספרים מלוכלכים, ואולי תגיד איזה דבר תורה לשולחן שבת. יותר מדי זמן אנחנו שרויים רק בחולין. היום בערב יש לך הזדמנות להוכיח ושאתה בחור ישיבה. יש לך הזדמנות להוכיח לי, לי ולעצמך שאתה עדיין שווה משהו. לא יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות כאלו בחיים. אתה עוד מעט תצטרך לצאת ולפרנס. נכון  שאני עוד בחיים, אבל אני לא אהיה עוד הרבה זמן בחיים, גם אמא יכולה למות, ואז (עוברת לדבר בקול פלצט) אֶל מי יבוא הילֶד'לֶה כשהוא חוזר מפעולה בבני עקיבא בעשר בלילה, שהיא תכין לו סנדוויץ'. (חוזרת ומגביהה את הקולה) הכנתי בשבילך ענבים במטבח, לא צריך להודות לי, אבל אל תשכח לזרוק את החרצנים בפח, ולא להשאיר אותם בעיתון  הרי אפילו את החרצנים אני מוציאה בשבילך מהענבים, את הקֶרַלַךְ, אני מוציאה שהילד לא ישבור את השיניים. בקשתי ממך אחד עשרה פעמים, שאת החרצנים שאני מוציאה בשבילך מהענבים, ושמה אותם למענך, למענך ולא למעני, על העיתון ליד צלוחית הענבים. את החרצנים פשוט שתזרוק אותם בפח, שגם אתה תעשה משהו בבית הזה. ואתה לא מתבייש, משאיר אותם בעיתון. כזו הפקרות. אתם הרי תתנו את הדין בסוף, שלא שעתם בקול אמא שלכם. דיו, אני עייפה מלריב. מה זה!! שוב נכנסת לשירותים!