מוזגת לי כוס יין אדום משובח,מתיישבת על הספה,לוגמת באיטיות. לרגע קט,אני מרגישה כמו הייתי גיבורה בסרט צרפתי.
זמן קצר לאחר מכן,מבושמת ומסוחררת קלות מהאלכוהול, אני חשה בעייפות הפושטת באיברי גופי,ופורשת למיטתי. המחוגים שעל שעון הקיר מעידים שהשעה עשר ועשרים.
תחושת צימאון עזה מעוררת אותי בעיצומו של הלילה, ואני קמה מהמיטה כסהרורית, מבלי להדליק אורות בדירתי. בעלטה גמורה רגלי היחפות נושאות אותי לעבר המטבח.
אני שותה ושותה ושותה,ומכלה כמעט שלוש כוסות מים,
והן אינן מרוות את צימאוני. מוזר,אני מהרהרת בפיזור נפש, בדרכי חזרה לחדר השינה.
אני עוצמת את שמורות עיניי, אך את ניסיונות ההירדמות שלי ואת דעתי, מסיחה השכנה מהחלון הסמוך לחלוני, שמשתעלת שיעול עמוק כזה,של מעשנים, ואני מאזינה להתקף המתמשך שלה, הרועם בדממת הליל.
כעבור רבע שעה תוקפת אותי דחיפות להטיל שתן, אולם אני מתעלמת מתחושת הלחץ בביטני, וממשיכה לשכב במיטה ללא תזוזה, כי הרצפה קרה לי מדי, מכדי שאשוב להלך עליה בכפות רגלי העירומות מגרביים.
השמיכה המפנקת עוטפת את גופי בחום, אולם הסדינים הרכים לא מנחמים, והכמיהה הכה מוכרת לקירבה,ההשתוקקות הנודעת למגע, - שוב מעלים בי כיסופים לנוכחות גברית.
מתחשק לי להאזין לטקסט של שיר אחד, ורק לו, כי המלים שלו בלבד, מצליחות לתאר במדויק געגועים לצרכים ש(גם) אני זקוקה ומייחלת להם ברגע ההוא.
ככה אני רוצה. כי ככה זה צריך להיות. וככה זה יהיה.
אוטומאטית שולחת את ידי לאייפוד המונח על שולחן הצד, ושוב ושוב ושוב הוא מנגן בתוך אוזניי ברצף, - את somebody.
עד שמכניעה אותי לבסוף התשישות, מחשבותיי מתערפלות, ואני צוללת לשינה עמוקה, ממנה אני ניעורה רק עם עלות השחר. |