כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    מִפְגַש עִם גִ'יזוּס קְרַייסְט של הַשְחוֹרִים, וּבָנָנוֹת וַחֲצִילִים גַם

    26 תגובות   יום שלישי, 15/12/09, 21:40

    מִפְגַש עִם גִ'יזוּס קְרַייסְט של הַשְחוֹרִים, וּבָנָנוֹת וַחֲצִילִים גַם

    בוקר יום ראשון לבשתי את מיטב מחלצותי ויצאתי עם בן לכנסייה בה הוא מנגן מדי שבוע. הכנסייה ממוקמת באחד מרובעי ברוקלין בקומה השלישית של בנין משרדים חום. אולם גדול רצפתו שטיח סגול עליו פרוש שדה פרחים שחורים, נברשות בדולח עשירות משתלשלות מהתקרה, שורות שורות של כסאות מרופדים סגול, עשרות אנשים מרביתם שחורים, מרביתם האחר - היספאנים, מביטים לעבר במת הארגמן אליה מובילות שלוש מדרגות, עליהן ניצבים אגרטלים ואדניות שופעים פרחי פלסטיק צבעוניים. שילוב מוזר של פאר ודלות מרומזת שניכרת גם בלבושם החגיגי של הסובבים אותי. שיערן של מרבית הנשים השחורות מתוח ומסודר על ראשיהן באופנים שונים המחקים, בעליבות מסוימת, תסרוקות של בלונדיניות חלקות שיער ותכולות עין. התוצאה מכמירת לב.

    לחיצות יד חמות, עיניים מחייכות וחיבוקים לבביים עוטפים אותי משמתברר שבן הגיע עם אמא'שלו (Ben's Mom) ועוד מארץ הקודש. מיד מתברר לי שאני מבורכת (blessed) בבן נפלא שהוא כולו נשמה וכישרון, לבן מתברר שהוא מבורך (blessed) באמא יפהפייה ונהדרת, ובאי הכנסייה עצמם מגלים את אזני שהם מבורכים (blessed) במוסיקאי מקצועי ומלא אהבה כמו בן, המסייע בידם לפלס מסילות נכונות ללב אלוהיהם.

    מה שנכון – נכון.

    לילוש, חברתו של בן, ודפנה, בת דודתו, מתחבאות מפני מתקפת האהבה הזו ומסתתרות בשורה האחרונה. זה לא עוזר להן. גם הן  blessed ומחובקות בלי הרף.

    בשלב זה, עדיין לפני הפתיחה הרשמית של הבוקר, עומדת לפני הקהל אישה אחת ונואמת בהתלהבות על חסדיו של ג'יזוס הטוב והמיטיב. היא חוזרת שוב ושוב על אותו משפט ומפעם לפעם משנה אותו, ושוב חוזרת. אחר כך מחליפה אותה אישה אחרת. הקהל הולך ומשתלהב. שלוש נשים צעירות עולות על הבמה, הזמרת הראשית יפהפיה שחורה, ארוכת רגליים הנתונות בגרביים דקיקות תפר שחור רץ מאחור, ישבנה עטוף בחצאית קצרה בעלת שליץ סקסי, חולצתה מדגישה את מתני הצרעה שלה. ואני מבינה שאלוהים של השחורים, שלא כאלוהינו, דווקא ביחסים טובים עם הנשים. והיא פותחת את הפה, הזמרת הזאת, והיא מתחילה לשיר, מה אני אגיד לכם, קול כזה לא שמעתי במאורות הג'אז בן התרוצצתי עם בן בערבי מנהטן שלנו.

    משך שעה שלמה לפני תחילת הדרשה האולם מלא שירה ומוסיקה. בן הוא ה"לבן" היחיד בכנסיה.  מי שהביא אותו לכאן הוא רג'י שהגיע מגאנה לברקלי שבבוסטון וכעת הוא מתופף בקהילה של "גבעת האהבה" בברוקלין. בן מוביל את הלהקה בגיטרה החשמלית שלו, הקהל גומל לו על הסולואים נוקבי הנשמה שלו במטר מחיאות כפיים. אמא של בן, שזו כזכור אני, מחליטה שזו חוויה אנתרופולוגית, מסיטה את המתג במוחי לערוץ המדע, ומכינה את עצמי להמשך מעניין מאד.

    השירה הממושכת ממיסה משהו בחזה שלי. אני אפילו לא זוכרת על מה דיבר הכומר בנאומו חוצב הלהבות, אבל פתאום חדרה לליבי הכמיהה של כל אותם אנשים סביבי, פשוטי יום, בבגדי החג הזולים שלהם, בכמיהה שלהם לחסד אלוהי, להיות טובים, שיהיה להם טוב. גדר המגן האנתרופולוגית שלי התמוססה. כאשר החליט בן להיות למוסיקאי  נדאגו מאד קרובי משפחתנו וחברינו וניסו להניא אותנו מלתמוך בו. קשים חייו של אמן ועל מה תהא פרנסתו? אביו, שהיה איש עסקים בכל רמ"ח אבריו אמר: "בניתי בנינים ושכונות מגורים ואף אחד לא מחא לי כפיים כמו שמוחאים כפיים לבן שהמוסיקה שלו עושה אנשים מאושרים." נו, אז בכיתי, בטח שבכיתי, אתם מכירים אותי. אני מניחה שהמתפללים סביבי סברו שזכיתי להארה ישירה מג'יזוס קרייסט. אלא שאני זכרתי היטב את סיפורו של פרופ' יואל הופמן שפעם אחת ישב מדיטציה ארוכה מאד כתלמיד בקבוצה ביפן.  לפתע פרצה אחת הנשים בחדר בבכי גדול, המורה התעלם ממנה, הוא לא ניגש אליה. לאחר זמן פרץ גבר אחד בצחוק גדול, הוארו פניו של המורה בשמחה והוא ניגש אליו. התפלא הופמן (שאז עוד לא היה פרופסור) מאד וכתום השעור שאל את המורה לפשר התנהגותו. הניף המורה את ידו בזלזול ואמר "האישה הבוכה – היא סתם נזכרה במשהו עצוב שקרה לה פעם. האיש הצוחק – הוא הבין."

    וגם אני הבנתי. הבנתי שאני לא מבינה. והייתה בכך נחמה גדולה, השמיטה של הצורך להבין, בחיקו של ג'יזוס קרייסט של השחורים, בתוך הניגונים של בְּנִי בעל נשמת הקטיפה השחורה.

    וֶהֱיוֹת וַאֲנִי חִיוּך בִּקְצֶה הַדִמְעָה – הוֹסַפְתִּי קִינוּחַ בָּנָנוֹת וַחֲצִילִים

    בוקר אחד כשעברנו ליד חנות ירקות קרץ לי אשכול בננות צהוב ומפתה. "אני נורא אוהבת בננות" הפטרתי לעברה של לילוש שצעדה עמדי. "אה" היא הייתה מעט מופתעת "את אוהבת חצילים?" "חצילים?" התפלאתי, "איך הם נכנסו לשיחה? אני אוהבת בננות. חצילים דווקא אני לא אוהבת". פליאתה של לילוש גברה על פליאתי. "אז את אוהבת בננות אבל את לא אוהבת חצילים" חזרה אחרי בחוסר הבנה. עצרתי את הליכתנו. השיחה הזו הייתה מוזרה מדי אפילו בשבילי. החילותי דואגת. אחרי ככלות הכל נראה שבני מתעתד לקשור חייו עם האישה הצעירה הזו שמתעקשת על החצילים האלו. "אולי את יכולה להסביר לי את הדיאלוג המשונה הזה?" שאלתי. " מה יש לך אַת עם החצילים? אני אמרתי שאני אוהבת בננות." "למה הזכרת את הבננות בדיוק עכשיו?" שאלה. "כי עברנו ליד חנות הירקות וראיתי שם בננות. זה הכל. ומאיפה הבאת את החצילים שלך?" לילוש התפקעה מצחוק, "כי בדיוק כשאמרת את זה עבר מולנו גבר שחור." דאגָתי הלכה וגברה. "ו..?" "כשהתברר לישראלים שהכושים יודעים מה זה "כושים" התחילו לקרוא להם "שחורים", אחר כך התברר שהם מבינים מה זה "שחורים" אז שינו את הכינוי ל"חצילים", עכשיו הם כבר יודעים ש"חצילים" זה שחורים אז מכנים אותם "בננות", אז חשבתי שאת מדברת על גברים שחורים."

    ממרחק ראיתי את הגבר מסובב את ראשו לעבר שתי הנשים שעמדו באמצע הרחוב וגעו בצחוק פרוע.

    דווקא חמוד היה הכושי שחור חציל בננה הזה.

     

      bless you

     

     © נעמי ר. עזר 
    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/1/10 04:15:

      ואני כבר חשבתי שיש לךמתכון

      לחצילים עם בננות.

       

      חביבות לי ההצצות האלה לעולמך.

        24/12/09 09:08:

      חחחח נהדרת את, אבל זה לא חדש
        21/12/09 08:48:

      צטט: 2btami 2009-12-20 22:34:22

      צחקתי בלי סוף

      תבורכי, ממי.

       

      ההומור הוא האלכסון שלנו לתבונה.

      אמרה רונית מטלון.

        20/12/09 22:34:

      צחקתי בלי סוף

      תבורכי, ממי.

        18/12/09 23:21:
      נפלא
        17/12/09 20:47:

      אהבתי לקרוא את הסיפור

      על שלל התיאורים המקסימים

      אוהבת לשוטט במקומות

      דרך העיניים של האחרים

      אוהבת את ההומור והתובנות

      שלך ערב נפלא שיהיה לנו

      ענת

        17/12/09 11:47:

      צטט: ד-ארט 2009-12-17 11:36:27

      צטט: נומיקן 2009-12-17 08:04:07

      צטט: ד-ארט 2009-12-17 00:19:57


      הגורו הזה, זה שהעדיף את הצוחק על פני הבוכה, הוא סתם גבר ממוצע - קשה להם עם בכי של אשה.

       

      'צטערת. בפעם אחרת ארחיב. במקרה זה את לא צודקת. אין קשר. הוא לא צחק על האישה. הוא צחק ממקום פנימי שלו, שהבין משהו, את הגיחוך של החיים. זו הבנה ענקית.

      כנראה לא הבנתי את הסיפור. חשבתי שמי שצחק צחק בלי קשר לאישה שבכתה ושזה היה סתם אחד מהתלמידים ולא הגורו בכבודו ובעצמו, ופשוט הגורו העדיף לגשת אליו מאשר אל האשה הבוכה. טעיתי בעובדות?

      שלא תביני אותי לא נכון: אין כמו צחוק, אבל יש לי גם המון כבוד לבכי ובעיקר לבכי של אדם על עצמו. אני שונאת בעקר כל מיני מעשים חכמים של גורויים. זה תמיד נראה לי דרך שלהם להפוך את המגבלות של עצמם לכאילו בעלי ערך כללי.

      בכל מקרה אשמח אם תרחיבי לכשירחיב.

       

       

       

      הבנת את העובדות. הפרשנות שלי אחרת. ואני מאד אוהבת סיפורי "זן" ונזהרת מאד מגורואים. כמו דקרט, תמיד מטילה ספק. שגורו טוב, זה מה שיעודד, את הספק.
        17/12/09 11:36:

      צטט: נומיקן 2009-12-17 08:04:07

      צטט: ד-ארט 2009-12-17 00:19:57


      הגורו הזה, זה שהעדיף את הצוחק על פני הבוכה, הוא סתם גבר ממוצע - קשה להם עם בכי של אשה.

       

      'צטערת. בפעם אחרת ארחיב. במקרה זה את לא צודקת. אין קשר. הוא לא צחק על האישה. הוא צחק ממקום פנימי שלו, שהבין משהו, את הגיחוך של החיים. זו הבנה ענקית.

      כנראה לא הבנתי את הסיפור. חשבתי שמי שצחק צחק בלי קשר לאישה שבכתה ושזה היה סתם אחד מהתלמידים ולא הגורו בכבודו ובעצמו, ופשוט הגורו העדיף לגשת אליו מאשר אל האשה הבוכה. טעיתי בעובדות?

      שלא תביני אותי לא נכון: אין כמו צחוק, אבל יש לי גם המון כבוד לבכי ובעיקר לבכי של אדם על עצמו. אני שונאת בעקר כל מיני מעשים חכמים של גורויים. זה תמיד נראה לי דרך שלהם להפוך את המגבלות של עצמם לכאילו בעלי ערך כללי.

      בכל מקרה אשמח אם תרחיבי לכשירחיב.

       

        17/12/09 08:04:

      צטט: ד-ארט 2009-12-17 00:19:57


      הגורו הזה, זה שהעדיף את הצוחק על פני הבוכה, הוא סתם גבר ממוצע - קשה להם עם בכי של אשה.

       

      'צטערת. בפעם אחרת ארחיב. במקרה זה את לא צודקת. אין קשר. הוא לא צחק על האישה. הוא צחק ממקום פנימי שלו, שהבין משהו, את הגיחוך של החיים. זו הבנה ענקית.

        17/12/09 00:19:

      הגורו הזה, זה שהעדיף את הצוחק על פני הבוכה, הוא סתם גבר ממוצע - קשה להם עם בכי של אשה.


      הי

      זה פוסט מקסים

      !!

      היה תענוג לקרוא

      ירדן

        16/12/09 22:19:

      צטט: bataba 2009-12-16 21:35:52


      פשוט נפלא.

      אני מקווה שהכול יופיע בספר הבא שלך (נומיקן בברוקלין), כן?

      בטח

      כמו אמא של וודי אלן, אני אופיע בשמי חייהם של בן ולילוש כאשר יעלה הרצון מלפני ואורה להם כיצד לנהל את חייהם.

      הם בטח ישמחו.

       

        16/12/09 21:35:


      פשוט נפלא.

      אני מקווה שהכול יופיע בספר הבא שלך (נומיקן בברוקלין), כן?

        16/12/09 16:11:

      צטט: עדית... 2009-12-16 14:32:27

      *

      אני לא סובלת חצילים (אל תגלי לעיראקים)

       

      בבינג'ן וביצה חומה כל שבת בבוקר.

      אוי איזה צרבת זה  עושה.

        16/12/09 14:32:

      *

      אני לא סובלת חצילים (אל תגלי לעיראקים)

        16/12/09 13:12:

      ואני נזכרתי באישה שפתחה את הכנס שהפקתי בתחילת דצמבר (היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות) -

      אישה שחורה מאלבאמה, ממקימי ארגון סנגור עצמי של אנשים עם מוגבלות שכלית, שהלהיבה את הקהל לגמרי בחזרה על משפט פשוט- Yes, we can עם סימן קריאה הולך וגדל אחריו...

       

      ונזכרתי גם בטליה שפירא (את לא מבינה? את לא מבינה? שושלת, את מבינה?)- כי נראה לי שאת מבינה לגמרי (וגם הצאצא)...

       

      מוסיקה אני אוהבת, וגם בננות. ואת הכתיבה שלך- ברור (חצילים קצת פחות).

        16/12/09 11:11:


      הללויה!

      איזה יופי: הכתיבה שלך על כאן ועכשיו היא כל כך צבעונית , מדיפה הרבה ריח עם צלילים ומוסיקה.

      הצלחת ללכוד את הרגע בתוך הדמעה.

      חיבוק ממני - עם חיוך חתולי 

       

        16/12/09 09:25:


      משובב נפש

       

        16/12/09 08:47:

       

       

      כייף גדול לקרוא אותך.

       

      רותי.

        16/12/09 08:31:

      נזכרתי בתפילת חג באוסטרליה

      בבית הכנסת שברובע ביניים יוקרתי  

      הפיל אחד המתפללים את ספר התורה

      ואנחת דאגה נפלטה מפיו, "גיזס-כרייסט"!

      נו, אז באמת מה כבר ההבדל,

      בין התפילות למיניהן,

      היופי בתיאור שלך,

      את ג'יזס

        16/12/09 08:19:

      יופי של סיפור *
        16/12/09 07:48:

      אני מצטערת שכשגרתי בניו יורק לא הלכתי לאחת הכנסיות האלה. מהמעט שראיתי בסרטים, וממה שאת מתארת פה, שורה שם שמחה מאוד גדולה, זו בטח חוויה נהדרת
        16/12/09 00:37:

      סיפור נפלא מעלה חיוך והנאה

      הכושים בברוקלין ובהרבה מקומות אחרים משרים שמחת חיים שקשה למצוא אצל אחרים וזה הדבר שאני מאד מעריכה למרות כל הקשיים או המכשולים תמיד חיוך והתמדה.

      כוכב

      תודה

      רבקה

        15/12/09 22:50:

      סיפור נפלא על הכושים בברוקלין.

      כשרונם לזהות את בן ולשמוח בו, וחדותם להכיר את השפה העברית ולזהות את עצמם בה.

      ובעיקר, אכן  you are blessed 

      חג שמח

       

        15/12/09 22:23:

      נאאאאאאאאאאאאחמד...

      מה עם התמונות ?

      חג חנוכה שמח מארץ הקודש. 

        15/12/09 22:17:

      כאן היה לשתות

      לא לקרוא

      נהדר

      חן חן