סוגרת יום.  מחר חדש.

ABBA ברקע.  גם אבא שם.  גם אמא שם.

הם שם כל הזמן. 

הם השורשים, הבסיס. הצמיחה.

הם שם.

הפחד...שלא יהיו יום אחד.

הפחד...מכשול וצמיחה.

משאיר אותי צנועה, מודה, מוקירת תודה.

תודה על מה שהייתם, על מה שאתם, על מה שתהיו.

 סוגרת יום, התכוונתי בכלל ללכת לישון.

ואז, כאילו נמשכתי בלי רצון.

נכנסת לקפה, כותבת.

והם בכלל לא מודעים.

אתם הכל, ההתחלה האמצע והסוף.

אוהבת אתכם.  גם אם לפחות מחצית מחיי לא אמרתי.

היום מפצה, אומרת, שומרת, מראה, מחצינה.

אומרת תודה.

הלוואי והיינו בני אלמוות.

והייתי יכולה לחוות אתכם יותר.  לעד.

לפצות על השנים שמרדתי שלא אמרתי.

שאמרתי אפילו את ההיפך.

פאקן דמרקר...מאפשר להוציא.

גם אם אין קהל יותר מידי רחב...זה שלי ושלהם.

והם בכלל לא מודעים.

תודה. אוהבת אתכם.

 והילדים...הם גם לא כאן.

חמישה ימים בלעדיכם נותנים מרחב להבין.

לא לקחת את הכל כמובן מאליו.

מצטערת שכעסתי, בטח זה יקרה שוב.

 גם אתם לא מודעים שכותבת..

כמה אתם הכל..

כמה מודה על קיומכם.

כמה רוצה יותר מכם....

אתם הנסיכים, היהלום שבכתר

פאקן דמרקר..מאפשר...

גם אם אין קהל רחב מידי

זו הבחירה שלי...

בכלל התכוונתי ללכת לישון

ואז, נמשכתי, כאילו בלי רצון

נכנסתי לקפה

בחרתי פונט וצבע

ואמרתי...כתבתי

והם בכלל לא מודעים

עם זאת, הם יודעים

הם יודעים...

פוסט שני ביום אחד..

משהו בהחלט קורה...