אני פותח את ארון הבגדים ומחפש מה ללבוש.

הארון כל כך מסודר שאני לא רוצה להזיז כלום,

אז אני רק בוהה בדברים וחושב מה לשים עליי.

מסתכל על ג'ינס אחד שכבר איתי שנים רבות.

שעבר איתי אינספור חוויות  וראה איתי עולם, 

והחל להקרע בצורה שמוסיפה לו נדבך נוסף.

מבחין בחולצת הצמר הכחולה החדשה שלי,

שהיא בדיוק מי שאני רוצה להיות היום, שונָה,

ושמחכה כבר לספוג איתי אוויר של עולם חדש.

מתגלח.

מתקלח.

ויוצא.

אני פוגש קודם כל את החדש, שכבר מחכַה לי

מבעוד מועד בבית הקפה הנשקף מחלון ביתי.

ואני רדום, כמעט שלא מתרגש, מחוייך ואפאתי. 

אני מסיים את המשקה החם והבוצי שהוגש לי,

ומחליט שזה הזמן לסיים גם את המפגש עצמו

שכמו המשקה היה רחוק מלדמות למה שרציתי.

מודה ועוזב לכיוון הפקולטה שלי ומתלבט בפנים,

להמשיך בלו"ז שלי או לבטא פרץ של ספונטניות?

נעמד מול האולם, מחייך, ונכנס לחפש את הישן.

אולם מלא ביושבים אך נדרשות לי שלוש דקות.

אני מסוגל להריח את כל הפרומונים שלה באוויר.

אני מסוגל להבחין בפעימות ליבה בקצבי הקהל.

"היפני הזה משעמם..." אני יורה ומפתיע אותה.

היא מתחייכת ומגישה לי נשיקה והכל הופך חם.

אני מתעורר, מתחיל להתרגש, מחוייך ואמפאתי.

השמש יורדת בסופו של יום ואני אוסף אותה אליי.

שרועים זה מול זו, טובעים אחד בעיניו של האחר.

והמוזיקה של היָשָן מכנסת אותנו אחד אל השני.